מסביב לאולם ב-45 יום

פסק דין וצו על תנאי שנתן אתמול (19.11.25) בג"ץ, נוקבים שניהם במסגרת זמן של 45 יום, בשתי סוגיות מרכזיות בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. פסק הדין הורה לממשלה לגבש בתוך תקופה זו צעדי אכיפה נגד חרדים משתמטים, בדגש על אכיפה כלכלית. הצו על תנאי הקצה לממשלה את אותו פרק זמן להסביר מדוע אינה מקימה ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר.

נעיר תחילה, כי בשני המקרים מדובר בשופטים המתויגים כ"שמרנים". את פסק הדין בנושא הגיוס כתב המשנה לנשיא נעם סולברג; הסכימו איתו דוד מינץ ויעל וילנר, לצידם של דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף. את הצו בנוגע לוועדת החקירה הוציאו מינץ, אלכס שטיין ויחיאל כשר. מה שמלמד על אחת משתיים, ואולי על שתיהן: אין ממש משמעות לתיוגים המקובלים של "שמרנים" ו"ליברלים"; ויש נושאי ליבה חוצי אידיאולוגיות - בבית המשפט כמו גם בציבור, שלפי כל הסקרים דורש ברוב ניכר גם לגייס את החרדים וגם להקים ועדת חקירה ממלכתית.

המכנה המשותף היותר-משמעותי לשני המהלכים הוא אותה מסגרת של 45 יום. לא ברור האם השופטים קבעו אותה במקרה או בכוונה, משום שבשני המקרים - זהו פחות או יותר פרק הזמן המתאים לממשלה. הדבר מובהק בנוגע לוועדת החקירה: צוות השרים עליו הוטל להכין את המתווה לוועדת החקירה הממשלתית, קיבל השבוע 45 יום להשלמת עבודתו. הממשלה הודיעה על כך לבג"ץ וביקשה עוד שבועיים (ובסך-הכל חודשיים) כדי להגיש את עמדתה. בפועל, היא קיבלה כאמור חודש וחצי.

הוא קצת פחות מובהק בנוגע להשתמטות החרדים, אך מותר להניח שהשופטים היו ערים להתרוצצות הפוליטית ולנסיונות להסדיר אותה בחקיקה. נכון להיום, איש אינו יודע האם ומתי חוק ביסמוט יובא להצבעה, אבל 45 יום הם פרק זמן סביר אם יוחלט לעשות זאת. כדאי גם לשים לב, שתקופה זו מסתיימת בתחילת חודש ינואר, כאשר יהיה ברור יותר האם החוק מתקדם, או שהנושא יתקע גם את תקציב המדינה ויגברו הסיכויים להקדמת הבחירות.

דומה שבכך שגו השופטים בשני המקרים, והיה עליהם לקבוע פרקי זמן קצרים בהרבה. לא נראה שהממשלה צריכה 45 יום כדי להסביר מדוע אינה מקימה ועדת חקירה ממלכתית. את האמת (התחמקות מאחריות) היא ממילא לא תגיד, ואת התירוצים (הצורך בהסכמה נרחבת) אפשר לנסח בתוך שעה. כנ"ל לגבי האכיפה נגד החרדים: בדיונים המרובים בחודשים האחרונים עלה בדיוק מה צריך לעשות, וסולברג אף הציע לממשלה להיעזר בצעדים שנכללו בטיוטת החוק של יולי אדלשטיין.