חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה), חויב לשלם 2 מיליון שקל לעו"ד שלמה נס. לנוכח מצבו הכלכלי של מוזס, כפי שעלה בהליך ובפסק הדין, נראה שאין לו מהיכן לשלם את החוב וייתכן שהוא ייאלץ להיכנס להליכי פשיטת רגל או להגיע להסדר אחר, אם נס יעמוד על פרעון החוב.

מוזס היה בעליה של החברה הקבלנית נחלת אליעזר בית שמש, אשר הוקמה בשנת 2007. שנתיים מאוחר יותר, לאחר שנבחר לכנסת, הוחזקו מניותיו בה בנאמנות עיוורת והיא נוהלה בידי הנאמן ובנו של מוזס. בנובמבר 2010 התחייבה החברה לשלם להיינריך פלדמן ויהודה פלדמן 37 מיליון שקל, ומוזס ערב אישית לחוב זה. החברה לא שילמה את מלוא החוב, וביוני 2012 נקבע שעליה לשלם לפלדמן 5 מיליון שקל בתוספת פיצוי מוסכם; מוזס ערב גם לתשלום זה.

החברה לא עמדה גם בהתחייבות זו, ובדצמבר 2012 פתחו פלדמן בהליכי הוצאה לפועל נגדה ונגד מוזס, במסגרתם הוטלו עיקולים על חשבון הבנק של מוזס ועל משכורתו מהכנסת. בתחילת 2013 הועברו השליטה והניהול בחברה לידי נס, אשר טען שלא ידע אז דבר על ההליכים מול פלדמן. נס הזרים לחברה 28 מיליון שקל כדי שתוכל להמשיך בפעילותה.

ביוני 2013 הגיש נושה אחר בקשה לפירוק החברה, בטענה לחוב של 6.6 מיליון שקל. במקביל הוטלו עיקולים על חשבון הבנק של מוזס ועל משכורתו, והוא הודה שמצב זה הפעיל עליו לחץ כבד. פלדמן ביקשו מאוחר יותר להצטרף להליך, בטענה שהחוב כלפיהם עומד על 3.6 מיליון שקל. כדי למנוע את קריסת החברה, הגיע נס להסכמים עם הנושים: החברה שילמה לפלדמן 3 מיליון שקל, ולנושים האחרים - 3.5 מיליון שקל; בתמורה נמחקה בקשת הפירוק.

לדברי נס, מוזס הביע בפניו את רצונו שיגיע להסדר עם פלדמן, שלחוב כלפיהם העמיד ערבות אישית, ואף תמך בהסדר המתגבש. מוזס הכחיש את הדבר וטען שלא היה לו כל חלק בהסדר, אך שופט בית משפט השלום בירושלים, דוד גבעוני, אומר (11.2.16) שגירסתו של נס נראית לו אמינה יותר. היא מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, הנסיבות תומכות בה ויש לה תימוכין אפילו בדבריו של מוזס עצמו - מסביר גבעוני.

מוזס לא כפר בעובדות

נס טען, כי מתוך התשלום לפלדמן, הוא עצמו מימן 2 מיליון שקל ולכן על מוזס להחזיר לו סכום זה. מוזס לא כפר בטענה העובדתית, אך גרס שמבחינה משפטית אין לחייבו בהשבתו של אותו סכום. במהלך הדיון ויתר נס על הטענה לפיה מוזס הציג לו מצגי שווא בעת מכירת החברה, והתמקד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.

גבעוני קיבל את עמדתו של נס, וקבע כי אין עילה לפטור את מוזס מחובת ההשבה החלה על מי שחברו פורע את חובו. גבעוני דחה את עמדתו של מוזס, לפיה החברה ולא נס היא שפרעה את החוב לפלדמן, באומרו שיש אסמכתאות ברורות למקור התשלום ושלחברה לא היו כספים משלה לממנו. הרישןם בספרי החברה לפיו היא פרעה את החוב, ממשיך גבעוני, היה לצורכי מס בלבד; המימון היה של נס.

עוד קובע גבעוני, כי למוזס לא הייתה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב. "נהפוך הוא. אלמלא פרעה התובעת את החוב, היו הנושים פלדמן ממשיכים בהליכי ההוצאה לפועל שנקטו גם נגד הנתבע, ואשר הכבידו עליו מאוד, וסביר להניח שאף היו יורדים לנכסיו", מדגיש גבעוני.

גבעוני חייב את מוזס לשלם לנס 2 מיליון שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאז מאי 2014, והוצאות בסך 40,000 שקל. את נס ייצגו עוה"ד עמית לדרמן ועידן מילר, ואת מוזס - עוה"ד אלן גופשטיין ויואב נרי.