יום-הולדת לאסון לאומי (ד')

הדמוקרטיה תוארה כמשטר שבו הדרג המדיני מקבל החלטות כנציגו של הרוב שבחר בו, והדרג הצבאי חייב לציית כדי שתישמר המסגרת הדמוקרטית. במסגרת ההכנות הטילו אימה על החיילים כשקבעו שללא ציות והצלחה במשימה, תיפגע הדמוקרטיה ותיחרב המדינה. מהחיילים הסתירו את גבולות הדמוקרטיה ושלטון הרוב - זכות הקניין, כבוד האדם וחירותו, חופש התנועה, חופש הדת, חופש מדת, חופש הביטוי וכולי. באלה הדמוקרטיה אינה יכולה לגעת, גם אם רוב מוצק ירצה בכך. הרוב אינו יכול להפוך רצח, אונס, שוד ופריצת קיוסקים לחוקיים וגם לא...גירוש אוכלוסיה שלמה מביתה.

מאמצים רבים הושקעו בהכנות הללו כדי למנוע סרבנות. זוהי הסיבה שבגללה הושמט הקטע הבא מ'שיעורי האזרחות' השטחיים הללו:

• "חובת הציות של המיעוט לחוק, שהתקבל בהכרעת רוב, קיימת כל עוד הרוב שומר על כללי המשחק הדמוקרטי, כללים המחייבים את הרוב שלא לנצל את כוחו כדי... לדכא את זכויותיו הבסיסיות. כאשר מתכחש הרוב לחובה זו ומפר אותה... הרי שהוא פועל בעריצות הרוב, ואז פוקעת חובת המיעוט לציית לחוק"

מנין זה? מספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל", משרד החינוך והמינהל הפדגוגי, מעלות הוצאת ספרים בע"מ, התש"ס.

המשפט "צה"ל אינו בוחר את משימותיו" חזר שוב ושוב. אלא שלמשימה הזו צה"ל ניגש בהתלהבות תמוהה. כשהחלו הצוותים להיערך למהלך, כאמור מיד לאחר נאום שרון בסוף 2003, הייתה ההתיישבות המועמדת להיעקר חוקית למהדרין, ולכל פעולה שנדרש הצבא לעשות במסגרת המהלך הבעייתי הזה חייב היה להיות כיסוי חוקי. בפועל, אושרה העקירה בכנסת לאחר יותר משנה, ב-16.2.05. בשום שלב קודם לא בא הצבא לדרג המדיני בטענה שהמהלך עדיין אינו חוקי.

מובן מאליו שההכנות המנטליות לא כללו ציטוט מהכלל שטבע משפטן סרבי, שעל בסיסו הועמד סלובודן מילושוביץ' לדין בהאג כפושע מלחמה על גירוש אזרחי קוסובו: "עקירתם בכוח של אזרחים מקבוצה אתנית אחת, מאדמתם ומבתיהם, ומסירת השטח המטוהר לקבוצה אתנית אחרת, הוא פשע נגד האנושות, ומבצעיו הם פושעים...".

רמת הרקע העובדתי ההיסטורי שניתן לחיילים התאימה באופן בלתי מפתיע לדיוק המידע המופץ בתקשורת הישראלית המצויה - מידע שסולף ופרופורציות ששובשו בהתאם לתוצאה הנדרשת.

כמה דוגמאות:

רבין במדי ס.ס.: התמונה המתועבת שנראתה בהפגנת הימין בכיכר ציון ערב החתימה על הסכם אוסלו ב' הובאה כדוגמה להסתה של הימין. לא בתקשורת ולא בהכנות המנטליות הוזכרה השערוריה כי בסך-הכל הייתה תמונה אחת כזו ומי שהפיץ אותה לתקשורת היה לא אחר מאשר סוכן השב"כ אבישי רביב, כחלק ממסע להכפשת הימין. במקום שהמקרה הזה יובא כדוגמה להסתה נגד הימין, הוא שימש את עורכי ההכנות המנטליות כדוגמה שקרית להסתה של הימין.

כך לקחו פרשה נפיצה של התנהגות בלתי חוקית ומחפירה של מוסדות המדינה, הפכו את היוצרות והפנו את העלילה להכפשת הציבור המועמד לגירוש.

כך מתוארת שם פרשת אלטלנה: "מתפתחים חילופי אש, הקרבות גובים קורבנות בנפש. מי שעצר את זה זאת ההנהגה: בן-גוריון ובגין". שקר גס. בן-גוריון הוא שנתן את פקודת הפתיחה באש, שבעקבותיה נרצחו 16 איש וטובעה אונייה מלאת נשק שבעזרתו ניתן היה לקצר את מלחמת השחרור ולהכריע את הקרב על ירושלים העתיקה שנפלה זמן קצר לאחר מכן. מי שבלם את מלחמת האחים היה מנחם בגין שפקד לנצור אש בכל מחיר.

האמת עלולה הייתה להציג את הימין כהוגן ואחראי, דבר בלתי רצוי ערב פעילות נגד הימין.

תיאור האינתיפאדה הראשונה: "התקוממות עממית. מרי עממי של חסרי כל נגד מדינה חזקה וצבא חזק".

רחוק מהאמת. המהומות נכפו על הרוב הערבי באלימות והיו מאורגנות, ממומנות ומתוזמנות מטעם הממסד האש"פי שניהל אותן על-ידי ועדות מקומיות לשליטה באירועים שכונו "ועדות ההלם". המהומות פרצו בתקופה שהערבים ביש"ע היו במרחק הגדול ביותר מההגדרה של "חסרי כל" והיו בפריחה כלכלית עקב פרנסה שבאה מהחיבור עם המשק הישראלי.

הזכרת האמת עלולה הייתה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו ואת ההתנגדות למסירת שטח למובילי האלימות.

על ועידת מדריד: "אש"ף, שנתפס בעיני ישראל כארגון טרור, לא מוזמן".

על שרשרת מעשי הרצח של אש"ף: "כדי לעורר את דעת הקהל בעולם, מבצע אש"ף פעולות טרור בעולם".

התעמולה הזו אינה מזכירה כי אש"ף הוא הארגון שרצח יהודים יותר מכל גוף אחד אחר מאז היטלר. מניסוח זה נובע כי עובדת היותו ארגון טרור אינו אלא גחמה ישראלית ("נתפס בעיני ישראל כארגון טרור"). כשלבסוף מוזכרים בכל-זאת מעשי הטרור שלו, הם מקבלים הצדקה, כי נועדו "לעורר דעת קהל", וכנראה שלא כדי לרצוח יהודים.

הזכרת העובדות כהווייתן עלולה הייתה להוריד את ההתלהבות ממסירת שטח לארגון רצח מתועב.

מלחמת ששת הימים: "ב-67 גורמת שרשרת אירועים ביטחוניים ופוליטיים להידרדרות המצב".

מי אשם בששת הימים? "שרשרת אירועים". אף מילה על ההתנכלות הסורית לאספקת המים וההפגזות היומיומית על היישובים למרגלות הגולן, לא על הכנסת כוחות צבא מצריים לסיני תוך הפרת ההסכם לאחר הנסיגה הקודמת, אף מילה על ההתפארות הערבית בהשמדה הצפויה של ישראל, אף מילה על ההכנה של בתי קברות המוניים בישראל, ולא על החרדה הקיומית בארץ ואווירת ערב שואה סמוך למלחמה.

למה לא הזכירו? זה עלול היה להצדיק את הישיבה בשטח שממנו הותקפנו, ההפך ממהות הנסיגה.

כל הדוגמאות הללו, לו היו מובאות ללא עיוות, היה בהן כדי לפגוע במוטיבציה של החיילים לביצוע המעשה. הצגתן בצורה העקומה והשקרית הפכה אותן לכלי להגברת המוטיבציה.