השחור הדוהה של הדיו

חלפו יום-יומיים, ולפתע פתאום, בתוך הגיהנום של הגטו, נחת אצלנו לביקור גוי פולני לבוש סרבל כחול, מגולח ובעל נעליים בורקות – חיזיון נדיר בגטו. בדרכו אלינו, הוא היה מוכרח לחלוף על פני הגופות הנפוחות של מזי-הרעב שהיו מוטלות ברחוב מכוסות עיתונים, עד שנקש על דלתנו, שאל היכן העט, קיבל אותו לידיו, התיישב, החליף איזה חלק ולימד את אימא שמונט-בלאן זקוק לדיו המקורי.

"הנה בקבוק, קחי במתנה מהפירמה", אמר. "והבאתי לכם עוד משהו, ממני", הוסיף, הוציא מתיקו כיכר לחם, הניח אותה על השולחן והלך.

היה זה הלחם הטרי הראשון שנגענו בו מזה חצי שנה. שאפנו את ריחו לקרבנו, בצענו אותו לפרוסות ואכלנו.

לפני כשנתיים הפסקתי לדווח על טיפוליי באלפא 33 IE בת ה-16, כי השימוש בה הפך משעמם. כלום לא מציק לה, בניגוד מוחלט למוניטין האלפיסטי החוגג בציבור. "למה בעל אלפא לא אומר שלום לבעל אלפא אחרת?", מקניטים הציניקנים, ועונים לעצמם בחיוך נבזי: "כי בבוקר הם נפגשו כבר במוסך".

אני, את בעלי האלפות פוגש רק בימי שישי, במפגש החברתי הקבוע שלהם בהרצליה-פיתוח.

גברת אלפא הירוקה קיבלה מצמד (valeo), וחידשה את התרמוסטט וצמיגיה (למישלין פיילוט). לפני כחודש נשמעו נקישות עדינות בצד השמאלי של מתליה, כי חלקו התחתון של הבולם (קוני) השתחרר. חוץ מזה, שני חידושים: בניגוד לכל התיאוריות הגורסות כי אסור למזוג שמן סינתטי למנוע ותיק (כי כמו שמקובל להפחיד, "המעבר לסינתטי יגרום דליפות וצריכת שמן מוגברת"), אנו עברנו דווקא לשמן סינתטי (Rheinol 60W-10), כי לדעתנו 120 אלף קילומטרים לא הזקינו את מנוע הבוקסר של אלפא. התוצאה: בזכות הסינתטי ה'ספורטיבי' המנוע עובד בשקט, וצריכת הדלק ירדה באופן משמעותי.

חוץ מזה גילינו שאלפא 33 IE – בגלל המחשב המיושן שלה (שאינו מקדים או מאחר את ההצתה בהתאם לאוקטן של הדלק, כפי שעושה המחשב המודרני) – בודקת בדייקנות את טיב תכולתו של מכל הדלק שלה. אומנם אנו ממלאים דלק רק בתחנה אחת (של פז), אך איכות הדלק יודעת להשתנות מהקצה לקצה. אם האוקטנים יורדים בגלל מהילה בלתי רצויה (כנראה נפט), המנוע מגיב מיד בצלצולים ובשיעול.

שיחות עם בעלי תחנת הדלק לא מועילות ("אחרים לא מתלוננים!", הם אומרים), כך שנותר הפתרון הידוע: ממשיכים לנסוע כמה ימים בסל"ד נמוך, וכאשר מכל הדלק מתרוקן ממלאים אותו ב-98 אוקטן.
למזלי, 33 אינה בררנית כמו המודרניות למיניהן בעלות ההזרקה הישירה, שהנפט חונק אותן.

זה קרה בתקופה שגטו ורשה הפך מסתם ריכוז של יהודים למשהו שבין מחנה עבודה לכלא ענק. כלא צפוף עדיין המתפקד תחת שלטונו האכזרי של היודנראט, שזחל על גחונו (ובעט בגחונות של אחרים) כדי לרַצות את הגרמנים.

בשלב שבו מתרחש סיפורנו נגוזה כבר תקוותם של תושבי הגטו, לנוכח התגלית שמדובר בכיבוש של היהודים חסרי היכולת בידי היהודים המסודרים והמקושרים היטב עם כוחות הנאצים. כל זה, על-רקע התפרצויות של שוטרי היודנראט לבתים, אלימות חסרת תקדים מצידם וסכנת הגרירה לאומשלאגפלאץ.

האווירה ששררה ברחובות הגטו הורגשה היטב בדירתנו, שאותה חלקנו עם כמה משפחות. אני ואחותי לא הבנו את המשפטים ביידיש שהחליפו ביניהם אבא ואימא, משפטים שנדפו מהם דאגה ואפיסת כל תקווה. עד שפתאום נשמע קולה של אימא בפולנית, לשם השינוי, המודיע כי למרבה הצרות, גם העט הנובע שלה התקלקל. "רק זה היה חסר לי", רטנה.

"אמנם על העט הזה יש לנו אחריות לצמיתות", שלפה איזה פתק, "אך במונט-בלאן לא חשבו שהעט הזה ייסגר בגטו".

"אני אבדוק מה אפשר לעשות", הרגיע אותה אבא, ובין כל טרדותיו היומיומיות הצליח לטלפן ממקום עבודתו לצד הארי של ורשה, לאותה חנות שבה לפני פרוץ המלחמה הוא קנה לאימא את העט שלה.

חשבתי על תמונה סוריאליסטית זו כעבור שלושים שנה וקצת, כאשר קניתי לי עט של מונט-בלאן בגיברלטר, באזור פטור ממכס. אכתוב איתו את זיכרונותיי על העט ההוא בגטו, הזהה לו, החלטתי, אך בעט הגיברלטרי כתבתי רק מבחן דרכים של ראנצ'רובר, שאיתה טיילנו במשך חודשיים בספרד.

ואת הסיפור על העט הנובע בגטו, שבגללו רכשתי לי מונט-בלאן שחור, שכחתי עד היום, כלומר למשך שלושים שנה נוספות, עד שהסיפור בקע אתמול מהציפורן עשוית הזהב הטהור.