השואה אינה אירוע מקרי שאפשר לעבור עליו בשתיקה, ואף על-פי שקשה לדבר על השואה, יש חובה מוסרית לדבר ולדון בה, כדי לתעד וללמד, וכשם שלרצח לא היה סוף - קל וחומר לא יהיה סוף לדיונים, לדיבורים, לרישומים, למסמכים ולספרים, על אודות השואה, ולעולם לא יהא בהם די.
מהבחינה האנושית והמוסרית, כל מי שיכול להרבות בסיפורי האמת - חייב לעשות זאת. אם הסיפורים הם סיפורי זוועה - קל וחומר המציאות, שהייתה הזוועה בהתגלמותה.
מכחישי השואה הם עבריינים פליליים, והמניע להכחשת השואה הוא אפל משחור. ביניהם נמנים מנהיגי מדינות וארגוני טרור - מחמוד
אחמדינג'אד מזה ואבו מאזן מזה, ששאיפתם היא להמשיך את אדולף היטלר, אך יכולתם מוגבלת מול חוסנה של מדינת ישראל ההולך ומתעצם, וכל שהם יכולים לעשות זה להכחיש.
מסתירי השואה והמסתתרים ממנה הם מכחישי העובדות וחולמי חלומות על מזרח תיכון חדש, כאשר במזרח התיכון הישן והקיים - מוציאים להורג ללא משפט ותוך עינויי תופת את מי שדעתו לא מתאימה לעריצים השולטים בו, כולאים אזרחים במרתפי עינויים, ולומדים מגיל הגן שנאה ושטנה ליהודים באשר הם, כולל שאיפת רצח, לכשיתאפשר.
המדינות באירופה חוגגות אנטישמיות גואה, אלא שכיום יכולותיהן מוגבלות לארצותיהן, ורק מסיבת קוצר היכולת לא קיימת שואה שנייה. העולם ישתוק אם תהיה שואה, כפי ששתק אז. וזה כולל את ה"מדינות הידידותיות".
המדינה הכי מתקדמת בתבל היא מדינת ישראל הקרובה למוסר - שמא קרבה יתרה מדי, ככל שלוקחים כמודל השוואתי את בריטניה האנטישמית או את ארה"ב - על יחסה למדינות אחרות, העושה בהן ובאנשיהן כחפצה, וטרם דיברנו על השוואת מדינת ישראל עם מדינות עוינות לה.
כפי שאמר קלוד לנצמן בראיון ל"ישראל היום" זה מכבר - מכחישי השואה היו מבצעיה, שהכחישו את מעשי השואה בעת הביצוע ממש. אכן צריך להעמיד באותה דרגה את המכחישים ואת המבצעים.
יש אלפי ספרים שתיארו את התופת-יצירת-בני-אדם שאינם ראויים להיות אדם וקלע היטב פרימו לוי בספרו על השואה כאשר כינהו "הזהו אדם?".
בעקבות השואה והדיון בה, עולות מחשבות - וכך צריך - כפי שתיאר ופירט ויקטור פרנקאל בספרו המצוין "האדם מחפש משמעות".
את כל זה חובה להמשיך, ולכתוב, ולקרוא, וללמוד, ללא הפסקה - לנצח.
