כשניצן זרק את העניבה

פרשת מאיה פורמן-רזניק ופרקליטות המדינה זכתה בימים האחרונים למעט כותרות, בין היתר על-רקע פסקי הדין בעניין רומן זדורוב והולילנד. אבל, אלמלא הייתה פרשה זו כרוכה במונחים משפטיים מורכבים ומייגעים, היא הייתה זוכה לכותרות ענק, לסיקור נרחב ולמחאה ציבורית הולמת. לא די שהאנשים שבידיהם הפקיד הציבור את מלאכת אכיפת החוק פשעו בזדון בשליחותם. כעת, משנתפסו, הם הודפים את השומרים, מכפישים ומתלהמים נגדם, וכך מתגלה לנו שזו שיטת עבודה שאין בה פגם לדעתם.

גיבורת הפרשה בעל-כורחה היא ד"ר מאיה פורמן-רזניק, שמסתמנת כאבירת שלטון החוק, ולצידה ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית. כאשר פורמן-רזניק זכתה במכרז למשרת סגנית מנהל המכון לרפואה משפטית, הזדעקה פרקליטות המדינה ובראשה שי ניצן וניסתה למנוע את כניסתה לתפקיד. חטאה הנורא של פורמן-רזניק היה בכך שחוות דעתה בפרשת זדורוב לא תאמה את גרסת הפרקליטות. העובדה ששרת הבריאות ובכירי משרדה האמינו במינויה של פורמן-רזניק, לא ממש הפריעה לפרקליט המדינה. גם העובדה שלמשרד המשפטים אין מעמד בהחלטות על מינויים במשרד הבריאות, לא ממש הפריעה לשי ניצן.

למזלו, חבריו למשרד המשפטים, ובראשם המשנה ליועץ המשפטי, דינה זילבר, אחראים על עריכת הסדרי ניגוד העניינים עליהם חותמים כל עובדי המדינה הבכירים כתנאי לכניסתם לתפקיד. קומה אחת מפרידה בין חדרו של ניצן לחדרה של זילבר. היא הבינה את המצופה ממנה וסידרה הסדר ניגוד עניינים דרקוני ובלתי סביר, מתוך ציפייה שהתממשה, שפורמן-רזניק תסרב לחתום עליו. סירוב זה היה אמור להוביל לוויתור על המינוי והתפקיד, והדרך למינוי אדם אחר, נוח יותר לפרקליטות, הייתה אמורה להיות סלולה.

אולם, פורמן-רזניק החליטה לא להרים ידיים ולא להיכנע. היא הגישה תביעה בבית הדין לעבודה וניצחה. בית המשפט קבע שהתנאים שהוצבו על-ידי משרד המשפטים לכניסתה לתפקיד היו בלתי סבירים והורה על-כניסתה המיידית לתפקידה.

ההתנהלות הבעייתית התרחשה במהלך ניהול התיק בבית הדין. פרקליטות המדינה היא המייצגת הבלעדית של משרדי הממשלה בבתי המשפט, ולכן כאשר משרד הבריאות התבקש להשיב לתביעתה של פורמן-רזניק, התייצבה כנהוג פרקליטות המדינה. אולם במקום להציג את עמדת משרד הבריאות ונושאי המשרה בו, הוצגה עמדת משרד המשפטים והפרקליטות. בית המשפט הבחין בכך, ולבקשת עורכי דינה של פורמן-רזניק הורה שבנוסף לעמדת המדינה (שהיא למעשה עמדת משרד המשפטים) יוגש תצהיר אישי של קוגל. בעדות זו, או בשמה המשפטי "התצהיר", היה צריך לכלול את עמדתו לגבי שלל נושאים הנוגעים לסוגיה.

קוגל העביר את התצהיר ליועץ המשפטי של המכון וזה העבירו לפרקליטות שאמורה למסרו לידי השופטים. כשתצהירו של קוגל נחת בדוא"ל של מנהלת המחלקה למשפט עבודה בפרקליטות, עו"ד רחל שילנסקי, היא הבהירה שהפרקליטות ממש לא מעוניינת להגיש את העדות הזו בנוסח הזה. לכן על דעת שתי משנות ליועץ, דינה זילבר ואורית קורן, התבקש קוגל לשנות את תצהירו.

דרישה שכזו לשנות עדות ותצהיר חתום עלולה להיחשב עבירה פלילית של הדחת עד, אך כאשר היא באה מבכירות משרד המשפטים, נדרש אומץ רב לסרב ולהגיד "לא". כאן מגיעים השבחים לקוגל שעמד באתגר וסירב. תצהירו הוגש בגרסתו המקורית לבית המשפט, שפסק באופן נחרץ נגד עמדת הפרקליטות.

כאן לא הסתיימה הסאגה. נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, נדרשה לפרשה ובכשרון רב ועדינות יתרה קבעה, כי נעשו מעשים פסולים. או אז זרק ניצן את העניבה ויצא למאבק מכוער ואישי נגד גרסטל. במקום להשיב לדברים לגופם, הוא תקף אותה על חוסר סמכות לטענתו. כאשר הבין שחייבים להתייחס גם לממצאים לגופם, הוא בחר לא לומר את האמת וניסה לשנות מהמעשים שעשתה הכפופה לו. אליו הצטרף היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, המסתמן כחלש בתולדות המשרה, וגיבה את המעשים הגובלים בפלילים תוך לוליינות מרשימה.

דבר טוב אחד עשו בכירי המערכת: הם חסכו מאיתנו הסברים מיותרים על הצורך בפיקוח איתן ומעוגן בחוק על הפרקליטים ועל היועץ ואנשיו. כעת רק נותר להבין שהמחאות העזות של בכירי המערכת נגד הקמת נציבות הביקורת על הפרקליטות, מסתירות מערכת חולה ובעייתית שזקוקה באופן נואש לאור השמש, שיחטא את פצעיה במהרה.