איננו חיים בדיקטטורה, גם מחר לא נחיה בדיקטטורה. איננו חיים גם בדמוקרטיה, לפחות לא בדמוקרטיה אידיאלית, כי גם בדמוקרטיה שלנו (כמו בכל דמוקרטיה אחרת) יש פגמים, חלקם מוסכמים חלקם שנויים במחלוקת, אך אנו ודאי חיים בדמוקרטיה סבירה.
מדמוקרטיה לדיקטטורה ניתן להפוך בחטף, וזה קורה בד"כ באמצעות הצבא, אם כי לדעתי רוב ההפיכות הצבאיות היו בדיקטטורות, במטרה להפוך אותן לדיקטטורות תחת שלטון אחר, כלומר אותה גברת בשינוי אדרת, ולעיתים רחוקות במטרה להביא לשלטון דמוקרטי. שיטה אחרת להפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה היא על-ידי גורם שלטוני בעל סמכות, במקרה כזה מדובר בהפיכה איטית יותר, שלב שלב, באמצעות החלטות דמוקרטיות לכאורה.
סמכויות בלתי מוגבלות ודיקטטורה
חובתנו להבחין בין שני שלבים
א) שלב "שוד" הסמכות על-ידי גוף שלטוני אשר באיטיות הופך להיות כל יכול.
ב) שלב ההפיכה לדיקטטורה בפועל, ביטול יתרת הסמכויות מכל גוף אחר, מתן שריון לגוף השולט מפני החלפתו על-ידי הציבור.
ברור שמדובר בשני שלבים אשר פרק הזמן ביניהם משתנה ממקרה למקרה, אך התקיימותו של שלב א' מביאה בהכרח לשלב ב' כי עם הסמכות והכוח בא גם התיאבון לעוד כוח והשתן עולה לראש.
כל גוף שלטוני שעם הנץ החמה הוא עם סמכויות בלתי מוגבלות יוביל עם שקיעתה לדיקטטורה.
לבית המשפט סמכויות בלתי מוגבלות ולכן אנו בדרך לדיקטטורה של שופטים
בואו נראה לאיזה שאול תחתיות הידרדרנו בהעניקנו לבית המשפט סמכויות בלתי מוגבלות - הסעיף האחד והיחיד בחוק יסודות המשפט קובע
"ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל". החוק מדרג בפועל את דרכי ההסתמכות של שופטים ואת העדיפות למקורותיהם:
1) חוק
2) תקדים
3) היקש
4) עקרונות החוק הצדק והיושר של המשפט העברי ומורשת ישראל
אבן הראשה של השופט היא החוק. או כמו שאומר סעיף 2 לחוק יסוד השפיטה
"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין" על השופט להחליט אך ורק במסגרת סמכויותיו בחוק, על-פי חוק, ואם הנושא הוא בסמכויותיו והחוק לא נותן מענה, השופט יכול להסתמך על תקדימים וכן הלאה עוד שתי רמות של הסתמכות.
אסור לשופט לפסוק ללא סמכות בחוק. לשופט אסור לפסוק בהעדר חוק אלא על-פי המדרג לעיל, ודאי שאסור לו לפסוק בכל מקרה בניגוד לחוק.
כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד (סבירות)
גולת הכותרת של קריטריון הסבירות בישראל, שאף חוק לא מגבה אותו היא
"כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד". כלומר, גם כאשר פעולתנו היא חוקית למהדרין, השופט עלול לפסול אותה כי שיקול הדעת שלו שונה משיקול הדעת שלנו. הכותרת האיומה הזו גם אומרת, שאם ההחלטה שלנו היא בלתי חוקית, אזי בית המשפט עלול להכשיר אותה כי הוא מזדהה עם ערכיו ושיקול דעתו.
בית המשפט "שדד" לעצמו סמכות לקבל החלטות ללא הסמכה בחוק ובניגוד לחוק, כך שהחוק שהנו המחסום העיקרי מפני דיקטטורה על-ידי בית המשפט, הוסר.
הפעלת סמכויות שדודות בפועל
בית המשפט לא איפסן במרתף את הסמכויות ש"שדד", אלא הוא מפעיל אותן הלכה למעשה. חלק מהחלטות בית המשפט המבוססות על הסמכויות ה"שדודות" הופך להלכות המחייבות את כל מערכת המשפט. מקור הרעש הוא בירושלים אך הבתים נופלים ממטולה עד אילת ומהים עד הירדן.
שומרי הסף
עם כל הקושי שבהשוואה, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ג'ורג' אורוול כתב את "חוות החיות" (כל מי שפספס את המסמך הנדיר הזה
מוזמן לצפות עם כתוביות עבריות, מומלץ לכל דכפין חינם חינם מגיל מ-6 עד 120) הספר והסרט מספרים על החווה הדיקטטורית אשר החיות בה משתלטות עליה, מעיפות לכל הרוחות את הרודן החמדן, והופכות אותה לגן עדן כלכלי, פורה ודמוקרטי, עד אשר החזירים מתנחלים בבית הדיקטטור, שותים לשוכרה ושורפים את כל הכסף פרי עמלן של החיות.
שומרי הסף של החזירים הם כלבי שנאוצר חדי שיניים, וקצוצי אוזניים וזנב המונעים מהחיות להתקרב להיכל הקודש של החזירים, ומאפשרים בכך לחזירים להמשיך וליהנות מחגיגת השיכר האין סופית. כאשר מבינות החיות את מצבן, זה כבר מאוחר מידי. סופה של החווה היה אומנם צפוי, אך לגמרי לא שמח. גם היום יש לנו שומרי סף, ואידך זיל וגמור. וכאמור ההשוואה קשה לי ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אך לא נמנעתי ממנה בגלל קווי הדמיון.
השיטה האדברסרית וזכות העמידה
ואז אומרים לנו שופרי הסף של השופטים ושומרי הסף, הקשיבו, רשויות השלטון האחרות קובעות את סדר יומן, הן מחליטות על מה לדון ועל מה לא, ואילו אנו, אנו עבדי השיטה האדברסרית, אנחנו פסיביים, אנחנו לא קובעים איזה נושא יידון בפנינו, אנחנו לא מכדררים בכדור, רק שורקים לפנדלים, לנבדל ולקרן, מוציאים לפעמים כרטיס אדום או צהוב, אנו סופרים את השערים, ורק בסוף המשחק חותמים על התוצאות.
ומה קורה בעשרות השנים האחרונות? זכות העמידה בפני בית המשפט מרחיבה עוד ועוד את גבולותיה. לא אדברסרי ולא נעליים, כל רעיון "ליבראלי" אפילו אם הוא הזוי, אפילו אם הוא מפר את עקרונות מגילת העצמאות, אפילו אם הוא מזיק לרקמת החיים המאד עדינה ושבירה במכורתנו, ובעיקר כאשר הוא מזוהה אישית עם ה"לברליזם" הנאור של מרבית שופטי בית המשפט העליון, עולה לדיון בבית המשפט כאילו מדובר במעשה פלא, כאילו היד הליבראלית של השופטים לא הייתה היד שדחפה את העגלה לשעריו הפרוצים לכל עבר. ומי פרץ את השערים? הפורץ הוא אותו שודד מהפסקאות הקודמות, כלומר בית המשפט בכבודו ובעצמו, בהחלטותיו לאורך השנים.
אין חקירת עדים ויש חזקת תקינות מנהלית
בדיוני בג"ץ לא שומעים עדים, לא חוקרים עדים, מסתפקים בתצהירים בלבד, אשר אין בהם די לגילוי האמת. מנגד המדינה נהנית מחזקת תקינות, כלומר בניגוד לפלילי שם הנאשם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, בבג"ץ אשר משתלט כל יום יותר ויותר על חיינו, היועץ המשפטי לממשלה, שומר הסף של בית המשפט, צודק עד אשר האזרח המסכן יוכיח את עמדתו כאשר ידיו קשורות כי הוא מנוע מלהעיד עדים מטעמו, ואינו יכול לחקור את עדי המדינה ו/או מומחיה.
בחירת שופטים
השופטים שולטים בכל תהליכי המיון ההכשרה הראשונית של שופטים ברמות שלום/ מחוזי. במינויים לעליון יש להם זכות וטו על כל מינוי ומינוי, כך שיש אמת מרובה אך לא מוחלטת, בטענה שבקרב שופטי ישראל, חבר מביא חבר, ובלבד שלרובם המכריע יהיה אותו שטנץ מחשבתי.
הכוונה רצויה אך במעשים לא רצויים.
אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לכיוון של דיקטטורה משפטית על ישראל, את שלב א' עברנו מזמן, בית המשפט שדד לעצמו סמכויות על והקיף עצמו בשומרי סף חדי שיניים באופן שהמרחק בינינו ובין דיקטטורה של השופטים הוא רק עניין של זמן.
על אף כל האמור לעיל יש לי ביקורת קשה על הממשלה והכנסת, כוונותיהן רצויות אך מעשיהן אינן רצויים, במקום להחליף סמרטוט דיקטטורי אחד אשר יש לנו אותו כבר היום, בסחבה דיקטטורית אחרת, אנא יפקחו לוין ורוטמן עיניהם ויציעו לנו פתרון שאנו ראויים לו והוא ראוי לנו, מעבר מדיקטטורה לדיקטטורה לא שווה את המאמץ, הסיכוי שיקבל את תמיכת הכנסת הוא נמוך, ובנוסף גורם נזקים מאוד גדולים ומיותרים בדרך.
ותודה לרוטמן על חשיפת הריקבון
שמחה רוטמן הוא לא כוס התה שלי, הוא נראה לי שחצן, מתנשא, בעל דעות הזויות בצד היהודי שלו, אבל אי-אפשר לקחת ממנו את מה שמגיע לו, בין אם במתכוון ובין אם לאו הוא חשף את הקשר הגורדי בין בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, הפריבליגים של ההייטק, ובין הטייקונים, אבות המזון היקר בעולם, אימהות הדיור היקר בעולם, בעלי הבנקים עתירי העמלות והריבית על יתרות חובה, קמצני הריבית על חשבונות ביתרת זכות, ואיך לא, ברוני הגז על מצבוריהם העשירים בים התיכון. ונשאלת רק השאלה אם מחאות הקוטג' ומחאה החברתית של העשור הקודם, הייתה גם היא תוצאת שת"פ יפהפה בין הדורסים לנדרסים, או שהאינטרסים המלבבים האלה בין העושק לנעשק התפתחו במהלך העשור.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
