הפיכה על אדני שקר

"זה בגלל ההינתקות". נימוק חביב במיוחד על תומכי ההפיכה: בג"ץ לא מנע את ההינתקות, אז זה סימן שהוא שמאלני וצריך לשנות אותו. הנימוק הזה רלוונטי בערך כמו אותו אדם שקוטע את רגלי חברו, בנימוק של מידה כנגד מידה: לפני 15 שנה הוא נתן לי בעיטה וזה העונש המגיע לו. האמת היא, שההינתקות הייתה מהלך שגוי ביותר שעלה ועולה לנו בדם רב. היא הייתה מהלך פוליטי לחלוטין, שנתמך בידי רבים בליכוד (כולל בנימין נתניהו!) והובל בידי אריאל שרון.

בג"ץ סירב להתערב, נאמן לתפיסתו היסודית לפיה אינו עוסק בענייני חוץ וביטחון. ההתערבויות היחידות שלו הן בנוגע ליהודה, שומרון ועזה – משום שעל-פי החוק הבינלאומי, ישראל היא כוח כובש שחלות עליו מגבלות. בג"ץ כן התערב בצד הכלכלי של ההינתקות (שהיה באחריותו של שר האוצר דאז, אותו בנימין נתניהו) והורה להגדיל משמעותית את הפיצויים למפונים. הממשלות הבאות הן שחטאו ביישום החלק הכלכלי, כפי שמצאה ועדת החקירה הממלכתית.

נניח שבג"ץ היה צריך להתערב אז (וכאמור, הוא לא, אבל נניח). האם זו סיבה לבוא 17 שנים מאוחר יותר ובגלל אירוע אחד – טראומתי ככל שיהיה – לרסק את המערכת כולה? ודאי שלא. התירוץ הזה הוא חלק מההתקרבנות הקבועה של הימין, המתעלם מכך שהוא נמצא בשלטון ב-42 מתוך 48 השנים האחרונות. אותה התקרבנות מובילה לנקמנות צבועה מאין כמותה: אנחנו נעשה ליריבינו בדיוק אה מה שצעקנו שהוא פסול כאשר עשו אותו לנו.

"חוק כבוד האדם וחרותו היה מחטף". כבר עמדתי כאן על האמת. החוק הזה הועבר בארבע קריאות בשנים 1992-1991 בימיה של ממשלת ימין מלא: הליכוד, המפד"ל, התחייה, אגודת ישראל, ש"ס. ראש הממשלה היה יצחק שמיר, שר המשפטים היה דן מרידור, יו"ר ועדת החוקה היה אוריאל לין – כולם מהליכוד. בהצעה המקורית הוכנסו תיקונים כדי לרצות את החרדים; ליתר סיעות הימין לא הייתה אף בעיה עם החוק.

הדיונים היו ארוכים ופומביים, ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית הייתה ידועה מראש והיא נערכה בערך ב-19:00 (ולא לפנות בוקר). הרוב אכן היה רק 32 מול 21, אבל בעיקר בשל היעדרות אנשי שמאל (שלא רצו להרגיז את החרדים ערב הבחירות) ובשל קיזוזים בין הליכוד למערך. כאשר תוקן החוק כעבור שנתיים ונקבע שהוא מבוסס על ערכי מגילת העצמאות, הרוב היה 75 מול אפס.

כפי שהראה לאחרונה העיתונאי ברוך קרא, חברי ועדת החוקה ידעו היטב שהם מעניקים לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים אם יסתרו את חוק היסוד. מעבר לכך, ברגע בו החוק קובע שניתן לפעול בסתירה אליו רק "לתכלית ראויה ואם אינה עולה על הנדרש", ברור שרק בית המשפט הוא שיכול לקבוע האם מדובר בסתירה מותרת או אסורה.

"הכל בגלל אהרן ברק". חלפו 16.5 שנים מאז פרישתו, מאז תחילת הקורונה הוא כמעט אינו יוצא מביתו, אסתר חיות היא היחידה מבין 15 שופטי העליון אשר מונתה בתקופתו. אבל זה לא משנה לתועמלנים: יש להם דמות שטנית שאפשר לזרוק עליה הכל (גם זה חלק מיסודות התעמולה של רודנים באשר הם). אפשר לספר שיש לו 18 דירות (ואין לו). אפשר לספר שדפנה ברק-ארז היא בתו (אין ביניהם שום קשר). אפשר לספר שהוא יושב בלשכתו בבית המשפט העליון ומכתיב פסקי דין (לא היה ולא נברא).

נכון, ברק נטל את חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד חופש העיסוק, וחולל מה שהוא בעצמו כינה "מהפכה חוקתית". זה היה ביטוי אומלל, מיותר ואף גאוותני. אך מה העובדות? בג"ץ ביטל כבר ב-1969 חוק בשל פגיעה בעקרון השוויון; היה זה פסק דין של הנשיא משה לנדוי, המתנגד החריף למהפכה של ברק, והוא נגע להחלטת המפלגות לחלק מימון רק לעצמן. את פסק הדין בעניין בנק המזרחי מ-1995, בו נקבע שחוקי היסוד מאפשרים לבטל חוקים הסותרים אותם, הוביל מאיר שמגר – יוצא האצ"ל והנשיא הנחשב למתון וממלכתי.

"השופטים מתמנים בשיטת חבר מביא חבר". האמת היא שהשופטים מהווים רק שלושה מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים. אם שני נציגי לשכת עורכי הדין מצטרפים אליהם (וזהו "אם" גדול), יש חמישה קולות – וזה מספיק למינוי שופטים בכל הערכאות למעט בית המשפט העליון. למינוי עליון יש צורך בשישה קולות – תיקון לחוק שיזם גדעון סער כאשר היה בליכוד, ובכך יצר את זכות הווטו של השופטים (שכמעט תמיד מצביעים יחדיו).

בפועל, כמעט כל המינויים בכל הערכאות הם בהסכמה של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון – כפי שראוי ונכון שיהיה: גם כדי למנוע פוליטיזציה הרסנית של בתי המשפט, גם כדי לתת ביטוי לציבור דרך נבחריו וגם כדי להבטיח מינויים מקצועיים וראויים (ואין מערכת מושלמת).

"בג"ץ מנע את גירוש המסתננים". אחד השקרים הבוטים ביותר, משום שהפסיקה קיימת וכל מה שצריך הוא לקרוא אותה – אבל שקרנים ותועמלנים מעולם לא נתנו לעובדות לבלבל אותן. מדובר בעיקר בשני נושאים: מעצר מסתננים ללא משפט וגירושם למדינה שלישית (אוגנדה, לפי פרסומים קודמים).

בנושא הראשון קבע בג"ץ, כי לא ניתן לעצור את המסתננים לתקופות ממושכות ללא העמדתם לדין או גירושם. הכנסת קבעה שלוש שנים ובג"ץ פסל; קבעה שנה והוא פסל שוב; ולבסוף קבעה חצי שנה. השאלה בכלל לא הייתה גירוש, אלא כמה זמן יכולה מדינה דמוקרטית להחזיק בני אדם – מפרי חוק בעלי חזקת מסוכנות, ללא ספק – במעצר ללא משפט.

הנושא השני היה גירושם של המסתננים למדינה שהסכימה לקבלם אם ייצאו מישראל מרצונם. המדינה עצרה מסתננים והתנתה את שחרורם בכך שיסכימו להיות מגורשים. בג"ץ קבע שזו אינה הסכמה מרצון, ואף הדגיש שהיה מאשר גירוש שלא בהסכמה – אך לא זו המתכונת שנקבעה. ושוב: לא הייתה שום מניעה לגרש אותם; ונעיר שבג"ץ גם לא התערב בהקמת הגדר בגבול מצרים שפתרה את הבעיה. המסתננים שנותרו בארץ הם אלו שמוכרים במשפט הבינלאומי וגם בידי ישראל כמי שגירושם יסכן את חייהם – בעיקר מאתיופיה ואריתריאה.

"חוקים לא נחקקו מחשש שייפסלו בבג"ץ". כאשר מראים למובילי ההפיכה שבג"ץ התערב רק 22 פעמים בחקיקה ומחצית הפעמים הייתה בסעיפים נקודתיים (שבריר של אחוז מכלל החקיקה מאז חוקי היסוד של 1992), הם אומרים: כן, אבל הפחד ממנו גרם לכך שחוקים כלל לא ייחקקו. כלומר: כאשר מציגים עובדות מוכחות, הם עוברים להפרחת תיאוריות. אדרבה: יתכבדו ויוכיחו. תראו לנו חוקים ראויים שנתקעו איפשהו בגלל החשש הזה. קדימה, תראו לנו. ואז נבדוק בכמה חוקים מדובר והאם היה מדובר בחשש אמיתי. במילים אחרות: אולי לשם שינוי תציגו עובדות?

"דרוש גיוון במערכת המשפט". אין נתונים על כל שופטי ישראל מאז 1948, אבל בדקתי את הנתונים לגבי בית המשפט העליון. מבין כ-70 שופטיו במינוי של קבע, 14 היו דתיים ורק שלושה היו ערבים. כלומר: אם צריך בדחיפות גיוון, זה בתוספת של שופטים ערבים – וברור שלא לזה מכוונים אנשי הימין הקיצוני המנסים לחולל את ההפיכה. הם מדברים על מוצא עדתי של השופטים היהודיים – תפיסה הגובלת בגזענות במהופך, ואשר אין לה שום מקום אחרי 75 שנות עצמאות. העם היהודי אמור להיות האחרון שיתייג אדם על-פי מוצאו, מוצא הוריו ומוצא הורי-הוריו.

במקביל בדקתי את נתוני בית המשפט העליון של ארה"ב, שכן לעיתים נטען שהפוליטיזציה של מינוי שופטיו מובילה לייצוג נרחב. גם כאן הנתונים חד-משמעיים: ב-250 שנותיו היה בו ייצוג יתר מובהק לגברים, לבנים, יהודים, קתולים ובוגרי ייל והרווארד – וייצוג חסר משווע לנשים, שחורים, היספאנים, אסיאתים, אינדיאנים, פרוטסטנטים ובוגרי אלפי האוניברסיטאות האחרות. זו התוצאה האמיתית של פוליטיזציה.

"המפגינים והמתנגדים הם אנרכיסטים ושמאלנים". צריך להסביר איכשהו את ההתנגדות העצומה וחסרת התקדים להפיכה המשטרית, אז קובעים שמדובר באנרכיסטים, שמאלנים, פריבילגים, שונאי ביבי, אליטיסטים ומה לא. האמת היא שמדובר בהתנגדות חוצת מחנות וקבוצות. נכון שהסקרים מראים שהיא חזקה יותר בצורה משמעותית במרכז ובשמאל, אבל גם בימין היא ממש לא מבוטלת. אני יכול להעיד, שבסביבה המיידית שלי – של דתיים-לאומיים מבוגרים – יש התנגדות כמעט חד-משמעית לצעדים הללו.

חוץ מזה, איפה היו כל האנרכיסטים, שמאלנים וכו' הללו ב-12 שנותיהן הקודמות של ממשלות נתניהו? איפה היו אלפי המומחים מכל התחומים עד לפני חודשיים? נזכיר, שביניהם יש מאות שמילאו תפקידים בכירים בכל התחומים – ביטחון, כלכלה, אקדמיה – תחת ממשלות נתניהו, לעיתים במינויים אישיים שלו ובכפיפות ישירה אליו. ומדוע איננו רואים גל דומה של מומחים, תומכים ומפגינים מן הצד השני? האמת פשוטה: משום שאין כאלה.