משה קצב אומנם נדון לשבע שנות מאסר, אך קיים סיכוי טוב שהוא ירצה בפועל רק 56 חודשים. זאת, לנוכח ההליך הידוע כ"קיצור שליש", הקבוע בחוק שחרור על-תנאי ממאסר.
סעיף 3 בחוק קובע: "אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".
דעת הקהל עלולה להיות מכשול החוק מפרט שורה ארוכה של נושאים שעל ועדת השחרורים לשקול, וכמעט בכולם לא צפויה לקצב בעיה. מדובר בין היתר בקיומם של כתבי אישום נוספים, בהתנהגות בכלא, בחוות הדעת של המשטרה ושירות בתי הסוהר, בחוות דעת של הרשות לשיקום האסיר על סיכויי שיקומו ומידת הסכנה הנובעת ממנו ועוד. במקרה של קצב יש תנאי נוסף, שגם הוא לא צפוי להוות מכשול: "הוועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לעניין זה על-ידי שר הבריאות".
לעומת זאת, עלול קצב להיתקל במכשול בדמות דעת הקהל - אותו מכשול שמנע את שחרורו של
אריה דרעי בתום ריצוי מחצית מתקופת מאסרו והביא לשחרורו רק אחרי שני שלישים (החוק אז איפשר שחרור אחרי מחצית). מדובר בסעיף 10(א) לחוק: "במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הוועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הוועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הוועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא". מאידך-גיסא, מאחר שמדובר בטווח זמן של מספר שנים, ייתכן שמשקלם של שיקולים אלו יהיה נמוך מכפי שהוא נראה כיום.
מכשול נוסף עשוי להיות עמדת המדינה, המיוצגת גם היא בוועדת השחרורים. הנחיות פרקליט המדינה בנושא זה קובעות, כי כאשר מדובר ב"עבירות מין ואלימות: יש לוודא כי יובאו בפני הוועדה חוות דעת טיפוליות לגבי אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות אלה (חוות דעת מפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, רופאים וגורמים אחרים שבטיפולם היה האסיר)". במילים אחרות: מי שמרצה מאסר בשל עבירות מין, חייב להשתתף בפעילות טיפולית כדי שהמדינה תסכים לשחרורו. למדינה אין זכות וטו בוועדה, ושיקול זה אינו מופיע בחוק ככזה שהוועדה חייבת לשקול, אך הוא בעל משקל. מאחר שקצב עומד על כך שלא ביצע עבירות מין, קשה לראות כיצד ישתלב בטיפול לעברייני מין - שבלעדיו יתקשה לזכות בשחרור מוקדם.
חשוב לזכור, כי מדובר בשחרור על תנאי שעלול להתבטל אם האסיר עובר שוב על החוק. בנוסף לכך, בתקופה שנותרה עד לסיום מאסרו המקורי, מוטלות עליו מגבלות כגון איסור יציאה מן הארץ, התייצבות חודשית בתחנת משטרה ונשיאת תעודה מיוחדת של אסיר ברישיון. כמו-כן, יכולה הוועדה להתנות את השחרור בכך שהאסיר ישתתף, בתקופת התנאי, בתוכנית טיפולית.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
