|
|
|
רפאל בוכניק
על אף מידת הרגישות המתחייבת בהתייחס לשימור וטיפוח היחסים המיוחדים שבין ארה"ב לבין ישראל, הרי שהדעת נותנת כי למרכיב האינטרסים הלאומיים הישראלים תהיה תשומה עודפת במערכת זו, גם במחיר ...
|
|
|
|
|
רפי לאופרט
העולם האנושי הוא הוויה דינמית והתהליכים המתפתחים בו נגזרים מאינטגרציה של מהלכים רוחניים וחומריים עם השפעות מן הטבע שמעצבים במשותף את תנאי הסביבה בהם מתקיימת החברה האנושית - מתפתחת ...
|
|
|
|
|
צבי גיל
בהמשך המלחמה הנגררת בעזה - צה"ל, ומאחוריו הציבור שנותן בו אמון, אנו מאבדים את המצפן  מי שחושב באופן אופטימי שעם חיסול החמאס הבעיה של ישראל תיפתר סופית מרמה את עצמו ואת הציבור
|
|
|
|
|
רבקה שפק ליסק
ההתעלמות של הרבנים החרדים מקורבנם של הלא-חרדים במלחמה, בני משפחותיהם, ההורים, האלמנות והיתומים היא מנוגדת לערך חשוב ביהדות: "ישראל ערבין זה לזה"
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
|
|
|
דיפלומטית, פוליטיקאית אביטל קולט (ילידת 1.5.1940), רומניה. בשנת 1950 עלתה ארצה עם הוריה. דיפלומטית ופוליטיקאית ישראלית.
|
|
|
|
|
|
|
רב, פוליטיקאי יעקב אביטן (נולד: 5 במאי 1970), פוליטיקאי ישראלי ששימש כשר לשירותי דת, חבר מועצת העיר אשקלון מטעם סיעת ש"ס, סגן ראש העירייה ורב המועצה אזורית חוף אשקל
|
|
|
|
|
|
|
כלכלן ישראלי יאיר אבידן (נולד: 25 בדצמבר 1959), כלכלן. במאי 2020 החל לכהן בתפקיד המפקח על הבנקים בבנק ישראל. מכהן כיום כחבר בדירקטוריון של נימה, חברת הפינטק מקבוצת
|
|
|
|
|
|
נושא התגובה |
|
שם הכותב |
|
שעה תאריך |
|
| 1 |
|
|
ערן גפני |
|
25/08/13 12:00
|
|
|
|
|
|
המיתוס השקרי בדבר ה"תבוסה" וה"מחדל" התבסס בתודעת הציבור בגלל שזה היה המידע שהתקשורת הישראלית העדיפה לשדר לציבור. אגב, בחודשי החורף של תשל"ד נוצרה סימביוזה מוזרה בין אנשי שמאל וימין בתקשורת: לשני הצדדים היה אינטרס להוכיח כי ממשלת המערך אחראית למחדל, לכן גם עיתונים שנערכו בידי אנשי ימין (כ"ידיעות אחרונות" ו"מעריב") נתנו יד חופשית לכתבים ולכותבי מאמרים לכתוב כאוות נפשם על המחדל ועל התבוסה כביכול.
אותם עורכים נתנו יד חופשית לכותבים למתוח ביקורת (בדיעבד) על אורח החיים במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, על ה"אופוריה" ושאר ביקורות שליליות. אז גם החל לצוץ מיתוס "הכיבוש משחית".
יש לזכור כי הימים היו ימי בחירות. גם אחרי שנודעו תוצאות הבחירות הן לא השביעו את רצון שני צידי המפה הפוליטית, ומכאן גם המשך ההכאה העצמית שהלכה והתגברה בעיתונות.
העיתונאים שקטעים ממאמריהם הופיעו במאמר דלעיל כולם שייכים לצד השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית. חלקם הקצינו דעותיהם בעקבות המלחמה (בגלל הלגיטימיות שניתנה להם בידי עורכים משני צידי המפה הפוליטית, כמו שתואר לעיל), חלקם החזיקו בדעותיהם הקיצוניות עוד קודם לכן.
יחד עם זאת, צריך לצין כי בשנים הראשונות הופיעו גם הרבה מאמרים וכתבות שתיארו את הגבורה וההישגים של המלחמה.
אבל, מבול מאמרי ההלקאה העצמית הלך וגבר לאחר מהפך 1977, משום שלא זו בלבד שה"כיבוש" לא נסתיים, ממשלת בגין סירבה להכנע ללחץ הערבי והבינלאומי לסגת לקווי 1967. הכתבים הצבאיים (שכמעט כולם היללו ופיארו את צה"ל ואת שר הביטחון דיין טרם מלחמת יום הכיפורים) החלו לנקוט בקו ביקורתי כלפי שרי הביטחון שהשתייכו ל"צד הלא נכון" של המפה.
הבולט בהם היה איתן הבר, ששימש כתב צבאי של "ידיעות אחרונות" מאמצע שנות ה-60 והפך להיות מוביל הקו הביקורתי במיוחד כשאריק שרון נתמנה לתפקיד שר הביטחון. גם יעקב ארז מ"מעריב" נקט בקו זה וכמוהו גם זאב שיף מ"הארץ".
גם הכתבים ברדיו ובטלויזיה נקטו בקו דומה. כל אלה גם הובילו את מאמרי הבכי והנהי ששולטים עד היום בכתבות ובגיליונות ערב יום הכיפורים של העיתונים.
דווקא בעיתונים הימניים (או המרכז-ימין) החלה, מאז ראשית שנות ה-90, מגמה אחרת של מעין תגובת-נגד למיתוסים שנבנו בשקדנות בידי עיתונאי השמאל, ובהם יש גם כתבות שמתארות גבורה וניצחונות ממלחמת יום הכיפורים.
משמע, גם העיתונות הפכה להיות כלי תעמולתי שמשקף את עמדת הכותבים כלפי המלחמה ולא את העובדות לאמיתן.
|
|
|
כתוב תגובה ל-
ערן גפני
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
תרצה |
|
25/08/13 13:39
|
|
|
|
|
|
מי שהחל בזה הוא האופוזיציה השלטונית בראשותו של מנחם בגין, בישיבת הכנסת שבה הודיעה ראש הממשלה, גולדה מאיר שישראל הסכימה להפסקת אש בחזית הדרום.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
תרצה
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
מגיב ותיק |
|
25/08/13 22:42
|
|
|
|
|
את המאטריה סביב מיתוס ה"מחדל".
תפקידו של בגין כאופוזיציונר היה שולי בביקורת נגד ממשלת השלטון אז ("למה לא קירבתם את הכלים"...שאל בכנסת ) לא הוא יצר את אורגיית הבכיינות המוכוונת אידיאולוגית נגד הכיבוש תוך ניפנוף במושג מחדל..
כפי שאתרתי כבר, המושג "מחדל" הוא בעל נימוקים שונים מהימין או מהשמאל, אבל השמאל גרר אותו רחוק מאוד למחוזות בלתי אחראיים, הכל כדי לגבות את משנתו האידיאולוגית (הכיבוש משחית וכו')
לכן תשמעי שקרים על גולדה שדחתה הצעות של סעדאת (וגם את ההוכחה כי זה שקר פירטתי בתגובתי במאמרך הקודם ) רק כדי לגבות את לחציו הבלתי אחראיים כיום על המדינאים.
השמאל כולו שהתבכיין על "מחדל" היה הראשון לתמוך בדרישותיו של סעדאת וללחוץ על בגין לויתורים ב-77-78-79)
אי אפשר שלא להכניס למאזן השיקולים של ההנהגה המדינית באוקט' 73 את העובדה כי גולדה ראתה ברקע את מכתבי שמיניות למינהם, מביקורת על מלחמת ההתשה שנים קודם, את ההבטחה על הנהגת שלום לקראת הבחירות שהיו צריכות להתקיים באוקטובר (זוכרת את "כוורת" השלום בתמונות התעמולה לקראת בחירות סוף 73 ?)
ערן צודק, אותם עיתונאים שטחיים שהשפריצו כתבות פופוליסטיות על צה"ל, הם היו הראשונים לילל.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
מגיב ותיק
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
תרצה |
|
26/08/13 10:40
|
|
|
|
|
|
על מנת לרענן את זכרונך הרי לך הפנייה לדברי הכנסת מיום 23.10.1973 (עמ' 4509) שבה אמרה גולדה את הדברים הבאים:
חברי הכנסת [...] הפסקת אש ותחילת משא ומתן ישיר על שלום, יכולות להיות מפנה היסטורי בהתפתחויות במזרח התיכון, מפנה ממלחמה אל שלום. התחלת משא ומתן ישיר ורציני יכולה להמיר את דרך הדמים, שנכפתה עלינו בעבר, בדרך המובילה לשלום
בין חברי הכנסת שעשו לראשונה שימוש במילה "מחדל" היה שמואל תמיר ממפלגת המרכז החופשי שהאשים את הממשלה ב"שורה של מחדלים"....
רוח הדברים הדהדה ברטוריקה של חברי כנסת מימין ומשמאל באותה ישיבה.
משלב זה ואילך הייתה מלחמת יום הכיפורים טקסט פוליטי דינמי, הפתוח לפרשנויות...
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
תרצה
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
ערן גפני |
|
26/08/13 13:25
|
|
|
|
|
|
אני ציינתי בתגובתי (ובחרת להתעלם מכך) כי השימוש במושג מחדל היה נחלת הימין והשמאל כאחד, כי לשניהם היתה מטרה לגרום לגולדה מאיר להתפטר.
בגין וגח"ל פרשו מממשלת הליכוד הלאומי ב-4 באוגוסט 1970 כשזו קיבלה את הצעת הפסקת האש של שר החוץ האמריקני דאג, ווייליאם רוג'רס, משום שהיו בה שני מרכיבים שגח"ל דחה. הראשון (והמפורסם ביניהם) הוא קבלת עקרון "שטחים תמורת מו"מ" כלומר, נכונות ישראל לסגת משטחים שנכבשו ושוחררו במלחמת ששת הימים תמורת נכונות מצרים להכנס למו"מ (ולאו דווקא שלום מלא). השני היה הקפאת המצב הקיים בחזית התעלה. בגח"ל היו אנשי צבא לשעבר וגם היו לבגין קשרים עם קציני צה"ל בכירים (כמו אריאל שרון, מוטקה ציפורי ועוד). אלה הדגישו באוזניו את הסכנות שבהקפאת המצב כי משמעו שהפיקוח על ההקפאה יחול רק על ישראל ואילו מצרים, מגובה לחלוטין בידי בריה"מ, תכניס סוללות נ"מ חדשות ותשקם את מערך הסוללות הקיימות -מה שאכן קרה מיד לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקפה.
זה היה מקור ה"מחדל" שעליו דיברו בגין ותמיר באוקטובר 1973, כלומר: חולשה מדינית ורפיסות מול לחץ בינלאומי, שכבל את ידי ישראל להגיב בתקיפות על הפרת הסכמים מחד, ומנע ממנה לתקוף ראשונה את מבקשי נפשה בצהרי יום הכיפורים תשל"ד, ואפילו לרכז את מלוא הכח שהיה בנמצא בקו החזית.
אבל את הגדרת והטמעת המלחמה כולה כתבוסה נוראה וכשבר עצום - את זה ביצעו עיתונאי וסופרי השמאל מאז ועד היום.
אגב, למען ההגינות, חובה לציין כי גם אנשים שאח"כ פנו לימין, כמו ההיסטוריון אורי מילשטיין, מתייחסים למלחמה כאל תבוסה, אבל שוב: הימין לא התעלם מה"מחדל" ומהעובדה שאכן ב-3 הימים הראשונים ישראל עמדה כחוט השערה לפני תבוסה וסכנה קיומית, אבל יחד עם זאת ראה בסיום המלחמה ניצחון גדול.
אני אישית סבור, לאחר שקראתי ספרים ומאמרים רבים אודות המלחמה, שכשפרצה הייתי כבן 8, כי אכן היתה ניצחון צבאי גדול של ישראל בסופו של דבר, שאותו, כרגיל, לא השכילה לתרגם לניצחון מדיני.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
ערן גפני
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
תרצה |
|
26/08/13 14:46
|
|
|
|
|
|
ודיין?
אחד מתומכי מיתוס המחדל היה יעקב חסדאי, אלוף משנה (מיל.) ואיש חינוך בצה"ל. חסדאי הציג את המלחמה כ"כישלון" והשתמש בדימויים "מחדל" ו"רעידת אדמה". בספרו בעט ברזל (1983) סיכם את עמדתו ואת חילוקי הדעות בין הציבור להנהגה המדינית ולבכירי צה"ל. חסדאי הבהיר שמפקדים בכירים לשעבר בצה"ל עושים מאמץ רב "להפיץ את מיתוס ה'הפתעה'", ושההנהגה המדינית שותפה "מזה שבע שנים, בלי הבדל מי בשלטון, בניסיון לתת פירוש כזה למלחמת יום הכיפורים".
הפער בין גרסתו לגרסת ההנהגה המדינית מומחש היטב בפולמוס המתוקשר (בידיעות אחרונות) בין חסדאי למשה דיין, שר הביטחון בממשלת גולדה מאיר. בטיעון המרכזי שלו בדבר נימוק ה"הפתעה" ייחס חסדאי לחשיבה הביטחונית של צה"ל ולתורת ההגנה של ישראל פגם מהותי. דיין, לעומתו, טען שה"הפתעה" נגרמה על ידי גורם שמחוץ לשליטת צה"ל, וכי הכישלון בשלב הפתיחה של המלחמה אינו מצביע על ליקוי מהותי בתורת ההגנה של ישראל.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
תרצה
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
ערן גפני |
|
27/08/13 12:47
|
|
|
|
|
|
בהחלט, אני מכיר היטב את הטיעונים של חסדאי - ואינני טוען שלא היה מחדל. חסדאי וכמוהו גם אורי מילשטיין ואף מפקד חיל האויר לשעבר, בני פלד ז"ל, הובילו את הקו שלפיו כשל מבני יסודי בצה"ל ובממשל הישראלי לדורותיו הוביל לכשלון הראשוני ב-3 הימים הראשונים למלחמה. אורי מילשטין אף חיבר ספר בשם "קריסה ולקחה", שתיאר את מהלך ההכנות למלחמה ואת כשלון התקפת הנגד ב-8 באוקטובר 1973 בחזית המצרית כקריסת תורת הביטחון הישראלית שחלחלה והובילה לכשלונות הצבאיים והמדיניים במבצעי ליטאני, שלום הגליל וההסתבכות בלבנון שהיא, לטענתו, הובילה את ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לאמץ בלית ברירה את אופציית אוסלו.
הנה לך עוד נקודה למחשבה: דיין סייר בגזרת רמת הגולן ב-26 בספטמבר 1973. מאז ועד פרוץ המלחמה, למרות שהצטברו ידיעות על תגבור כוחות צבאות סוריה ומצרים בגבול, לא טרח לצאת לסייר שם ובגזרת התעלה. וזה שר ביטחון שידו בכל, שבתקופת מלחמת ששת הימים וההתשה שהה בחזית תחת אש. האם אין זה מוזר שדווקא במצב של מתיחות וכשיש דיווחים (שלבטח הגיעו לשולחנו) על חילוקי דעות בין גורמי מודיעין באשר לכוונות האויב, לא טורח לבקר בחזית?
ועוד: גם הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום לא טרחו לסייר בקווי החזית בתעלה בין כסה לעשור בשנת תשל"ד למרות שגם הם היו מודעים לפער שבין דיווחי דרגי השטח לדעה הנחרצת של המודיעין. האם אין זה מוזר? אגב, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, כן היה מודע למצב ולאפשרות שההכנות הסוריות הן לקראת פתיחה באש (אך גם הוא הודה שלא צפה מלחמה כוללת אלא יום קרב בלבד) ולחץ לתגבור הכוחות ברמת הגולן.
כלומר: אין חולק כי שורה של מחדלים (לא רק "מחדל" אחד גדול) היו ובוצעו בידי הצמרת הצבאית והמדינית של ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים וביום הכיפורים עצמו (למשל, ההוראה המוזרה לא לחבוש קסדות ולהכנס לעמדות קרב שניתנה לאנשי המעוזים; סיבתה: חשש שזה יעורר "הדרדרות".... או ההוראה לא לקדם את הטנקים לקו התעלה מאותה סיבה מוזרה - שאין לה אח ורע בתולדות ישראל ובתולדות הקרבות בכלל).
אגב, מחדלים בלי סוף היו גם במלחמות קודמות (ובמיוחד במלחמת העצמאות - ראי רשימותיו של אורי מילשטיין באתר זה), אבל בעוד שאכן בחורף 1973-74 גם הימין וגם השמאל "חברו" להבלטת המחדלים והכשלונות מתוך רצון משותף להפיל את ממשלת המערך של גולדה מאיר, הרי לאחר מכן רק השמאל עדיין מניף את מיתוס הכישלון והתבוסה המוחצת, מיתוס היהירות והשחצנות כביכול וה"אופוריה" - מיתוסים שקריים אחד אחד. מכיון שהשמאל שולט בתקשורת ובאקדמיה, אלה המיתוסים שהציבור יונק כבר 40 שנה, למרות שהעובדות מוכיחות אחרת.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
ערן גפני
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
תרצה |
|
29/09/13 10:48
|
|
|
|
|
|
לזיכרון הציבורי.
התקשורת המסחרית - כל היומונים והחינמונים, המדיה המשודרים והדיגיטליים - כולם יחד מספקים תכנים במיוחד בימי השנה למלחמת יום הכיפורים. מה זה עושה למי שנחשף לכך? מה זה עושה למי שנחשף לכך ולא חווה את המלחמה (היה צעיר, לא היה בארץ וכו')?
האם הקהל מסוגל להבחין בין כתבה שהוכנה לפי תזמון העורך בעוד שהכותב עצמו מתייחס למלחמת יום הכיפורים כהיסטוריה רחוקה, לבין כתבה שהוכנה לפי תזמון העורך אבל מי שמכין אותה היה שם (כלוחם לשעבר, כאב/אם/אח, תלמיד וכו')והאירוע זכור לו מ"יד ראשונה"?
מכיוון שכך, אין זה נכון להתמקד יתר על המידה בזהותו של מי שמניף את דגל ה"מחדל" ומפיץ אותו אלא בתקשורת כגוף המשפיע על הזיכרון הציבורי.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
תרצה
|
|
|
|
|
|
|