|
|
ב-1948 הייתי נער בן 16 ולא השתתפתי במלחמה. (מבוגר במעט מאיתן)
חוויתי את המלחמה דרך בני משפחתי, אבא ודודים, שבאו למלחמה הזו כמי שלחמו קודם חלקם באצ"ל, חלקם בלח"י, חלקם בהגנה. למרות חילוקי הדעות ביניהם הם היו מאוחדים בדעה שהם לוחמים מלחמת מגן נגד החלטה של הנהגה ערבית לא לקבל את הצעת החלוקה.
במלחמה הזו היו מעשי זוועה שנכפית ממציאות של מלחמה. אנחנו כואבים רצח 35 צעירים בדרכם לגוש עציון, הערבים כואבים מעשי רצח שהיו במבצע דני, שבא לידי תיאור כואב בטור השביעי של נתן אלתרמן.
אנחנו כואבים את נפילתם של צעירים רבים מחטיבת הפלמ"ח, שרק ביקשו להביא מים ולחם לירושלים הנצורה, הם כואבים את התיאור הקשה של ס.יזהר בשבוי, שאינו סיפור דמיוני וגם את המתואר בחירבת חיזעה, שגם הוא אינו סיפור דמיוני.
אנחנו כואבים את מותם של 6000 יהודים באותה מלחמה , הם כואבים בריחה וגירוש של ערבים מבתיהם.
אני מצטרף לגישה של איתן, שמעבר לכל ויכוח פוליט, עלינו למצוא את הדרך לדעת להכיל זה את כאבו של זה.
אינני מתעלם מהאחריות הרבה שיש להנהגה של האוכלוסייה הערבית ולמנהיגי מדינות ערב למלחמה הזו ולתוצאותיה , אך כמי שמחפש דרך לעתיד אחר במדינה הזו, אני מגלה רגישות גם לכאבו של הזולת שחי לצידי, ואינני מוכן שבצו של חוק ימנעו ממנו לקיים במרחב הממלכתי הזדהות של כאב עם כפרים שהיו ואינם, על חיים שהיו ואינם.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
ידידיה
|
|
|