|
|
שתי הערות לדבריו של כותב המאמר:
1. הטענה כי החשוד יודע "עובדות מוכמנות", נעשתה כבר מזמן פארסה. חוקר מיומן וערמומי אינו מספר לחשוד את העובדות המוכמנות, אלא מעלה אותן כאילו באקראי ובתפזורת בשיחותיו עימו, וכך שותל במוחו את המידע. החשוד כבר אינו יודע להבחין בין ידיעותיו האמיתיות והמקוריות, ובין מידע שהחוקרים שתלו כך במוחו. כך, למשל, הוא יכול לשמוע מפי החוקרים, שוב ושוב, כי הרוצח ניגב בחולצתו את כתם הדם, ובהגיעו לשחזור הוא מנסה להשביע את רצון חוקריו - שייתכן בהחלט כי לחצו עליו לחץ פיסי ופסיכולוגי שהוא משתוקק להשתחרר ממנו - והוא משחזר ניגוב כתם שמעולם לא ראה ולא ביצע בעצמו. החוקרים מציגים את סרט השחזור בפני השופטים, והללו משתכנעים כי החשוד ידע "מידע מוכמן" ובכך חשף את אשמתו. והרי השופטים אינם אלא בני-אדם, לא תמיד ראויים לפרס נובל בגין חוכמה יתירה, ועם כל מגבלותיהם וחסרונותיהם.
2. הטענה כי השערות שבידי הנרצחת "יתכן" שהן השיער שלה, היא טענה לא רק מוזרה אלא גם מקוממת. "יתכן"? כנימוק להרשעה ברצח?. האם הכותב קרא את שכתב?. מדוע לא ודאות גמורה ומוחלטת, ככל שבדיקת דנ"א מסוגלת להבטיח ודאות כזו, לבטח במשפט בגין רצח?. טענה זו היה על המשטרה לבדוק ולוודא במסגרת נתיחת הגופה ובדיקת מז"פ, ואין להעלותה במסגרת שקילת העובדות ע"י בית המשפט (זה בעצם מה שהכותב מנסה לעשות במאמרו).
3. אינני רואה צורך לחזור על טענותיו הנכונות של נחום שחף.
בקצרה, גם כעבור שנים רבות עדיין יזכרו רבים בציבור את מקרה תאיר זאדה ז"ל ואת רומן זדורוב, כדוגמה למה שרוב הציבור רואה כעיוות דין וכאפשרות סבירה מאוד שחף מפשע יושב בכלא במאסר עולם. וגרוע מזה - כמקרה שבו המשטרה, בשל הרשעת זדורוב, חדלה מלחקור את פרשת הרצח והניחה לרוצח האמיתי להסתובב בינינו חופשי ושמח בחלקו. זהו אחד המקרים הנדירים שבו אפילו אמה האומללה של הנרצחת, חרף אבלה ומר גורלה, טוענת כל הזמן ביושרתה הרבה כי היא חשה שהורשע האדם הלא-נכון.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
משה, עורך-דין
|
|
|