|
הוא אשר במשך כל חייו נביא כָּזָב ושֶקֶר בדְמוּתוֹ גִלֵם, הוֹלִיך שוֹלָל יותר מדוֹר אֶחָד שָלֵם-אִלֵם
הוא אשר באנוכיותו, תככנותו, תחמנותו, סכסכנותו, תועלתניותו, נהנתניותו, שקריו, כזביו, מעלליו,
הונאותיו, תרגיליו, בישוליו, תעלוליו, הפך פוליטיקה בארצנו לישימון דומם, מדבר-צחיח, שטח הפקר שומם
הוא אשר ידע טוב והיטב, איך וכיצד, משאיפותיו ומרצונותיו של עַם שָלֵם בעקביות תמיד להִתְעַלֵם
על "מזרח תיכון חדש" חדשות לבקרים הצהיר אך יום אחד, יום סגריר, יום קריר, יום לא בהיר,
נתברר לכל איש ואשה, ילד וילדה בעיר, כי רק בחר להמשיך להיות חוֹלֵם.
הוא אשר כל שבוע, לעיתים אף כל יום, בפני עם רָצוּץ, קָצוּץ, עַם פָּגוע, עַם פָּצוּע, עם לחלוטין בִֹלְתִּי רגוע,
חש צורך ורצון עז על מנטרות נבובות, ריקות מתוכן, אמירות בָּלוֹת, כָּלוֹת, ישנות ונושנות לחזור
בציפיה ובתקווה כי אנו את לבושנו, את דרכינו, את מנהגנו, את הרגלנו אך ורק עפ"י דבריו נגזור
הוא אשר בא, קבל עם ועדה, חרף ולמרות תפקידו הרם, תפקיד בו חש עתה עצמו לגמרי משועמם,
מצביע ומוכיח שוב ושוב, כל פעם מחדש,כל עת, באמונה ובאמת, כי לדאבוננו, המלך לגמרי עירום ! במחשבתו התאבן, התנוון, התרוקן, הפך לגוֹלֶם, אדיש-מחריש-מתיש-מחליש-מביש,
אך בכל זאת את "מנהיגות" עַמוֹ כתֶּרַח מְגַלַם
הוא שבאמירותיו ובהצהרותיו אשר ממַהוּת ותוכן היו, נותרו ונשארו לחלוטין ריקות, מרוקנות,
מן המציאות כליל מנותקות, בנו מְשַטוֹת, על כולנו נוֹחֲתוֹת, בעוצמה וכוח על ראשנוּ: טְרַח ! טְרַח ! טְרַח ! מַכּוֹת
בפטיש כבד, בלי-כל-טיפת-רחם הוֹלֵם (זאת תוצאה בלתי-נמנעת כאשר לו משעמם)
הוא אשר בתקופתו, נסתבר ונתברר לכל דיכפין המתגורר במדינתנו, רפובליקת-בננות, של עַם אדיש, דוֹמֵם ומְקוֹמֵם
מדינת חֶלֶם, אֶלֶם, הֶלֶם, כי וודאי לא בקרוב, על דעת רוב, ישרור כאן בארצנו, חרף רצוננו, שלווה ו"שוֹלֵם"
מתי יואיל כבר, תרח זה, להתחיל לחשוב ולהרהר, לא רק לחלום כגוֹלֶם
להפסיק לשטוף מוחנו, לדבר ולספר ולבאר ולתאר ולברבר ובלי הפסק, ללא הרף, להצטלם ולהצטלם
אלא לדעת ולהבין כי בהחלט סוף-סוף הגיעה עת, כל עוד בריא הנו, מנוף חיינו להסתלק ולהיעלֵם ?
|
|