|
להשקפתי ולעניות דעתי, היה הוא ראש מכשלה יהיר, בלתי-זהיר, אנוכי, פזיז, מתנשא, מרושל, שלומיאל, מכשיל, משפיל, נכשל וכושל
לא היה בן-אדם אמיתי. שלד עצמו היה, צל צלו של צל.
את הנזק אותו גרם לדימוקרטיה בארצנו ("רפובליקת בננות" ככל שתהיה) קשה לאמוד, לכלכל
את אשר במחדליו חולל ועולל... מי יוכל לתאר ? לספר ? לבאר ? למלל ?
מי את מעלליו ימנה ויספור ? מי היה מפלל ? מי מִלל ?
איש איש, כל אזרח מאיתנו בבעיות קיומיות עסוק וטרוד. אין מי אשר מתעניין ושואל.
וגם אם יאמרו לי, ינסו לשכנע אותי, כי ממילא הכל קרס, נהרס
וכי לא היה יותר במדינתנו מה לקלקל
וכי משפחות רבות בארצנו, ישראל, ראש מכשלתנו זה כלל לא הרס, לא אמלל
אשיב להם מענה: "ברוך שפטרנו מעונשו", באמונתנו במוסדות המדינה הצליח הלה מאד לחֲבֵּל
בדרכו הפוליטית הנשרדת, דרך אשר תאבת שלטון, כוח, הון ושררה שואפת-חומדת,
דרך להטוטנית-לוליינית, דרך עקלקלה-ערמומית-ממולחה-פתלתלה,
דרך אשר בעם גרמה וגורמת אך למשבר, סבל, אבל, כאב, טלטלה,
אשמאי נורא זה יוצרות בלבל, קלקל, פרק, רסק, השמיד וקלל.
בלכתו אולי ייווצר ייתכן סיכוי כי בעתיד יבוא בכל זאת לעמנו מושיע, גואל.
ועל כך לפחות יש לברך ולומר: השבח לאל !
משך למעלה משנתיים תמימות לעצמו רק סגד, נותר בצמרת אנוכי ועריץ, לגמרי לבד,
עטור-חקירות בפלילים, שקרים, רמאויות, מלא חשד, אך בכל זאת נשרד (מדוע לחו"ל לא ירד ?),
את משטרו ושלטונו, בלי כל נקיפות מצפון, מידי העם בחרפה גזל, גנב, בזז ושדד.
לא עשה זאת לבד. סייעו בידו, שיתפו עמו פעולה, חבר מרעיו-ידידיו-חבריו אשר שתקו כדג
איש-איש מהם לכיסאו הפרלמנטרי באנוכיות, יהירות, חירוף נפש, כדבק נדבק ונצמד
תוך השמעת קולות, צלילים רועמים, כשלל מטבעות בתוך כד.
לא נאמר כי בייאושו ובהתעקשותו להמשיך ולאחוז בקרנות המזבח לבד
על הצלחת שכחת אסונותיו-מחדליו סמך ובנה ועל דם קורבנותיו חגג ורקד.
אך את ההתנשאות, היהירות, הבוז, הליגלוג, הזילזול ללא גבול כלפי עמו, אותם אִמֵץ וסגל לעצמו,
בתוקף אותה עליונות, יהירות, התנשאות, חוצפה, בתוקף אותה ירושה, אותו מעמד,
לא נוכל להדחיק, לא נוכל להרחיק, לא נוכל לסלוח, לא נוכל למחול,
לא נוכל אותם למחוק ולשכוח לעד.
את חייהם, חייו וחיינו משך למעלה משנתיים משך ומתח, ירק, בזבז, סִכֵֹן ורוקן
הפך עם מאושר ושמח - לעם מושפל, מיוסר, דל, אומלל, מלא רחמים על עצמו, מדוכא ומסכן
פרס קבל מש"ס, ברכה ותמיכה ממפלגת עבודה-אבודה, כולם פה אחד הללוהו, אמרו לו רק כן
לא חש, לא הרגיש, לא חפץ להרגיש כי דבר מה ערכי-בסיסי-יסודי בו ואצלו, לא אצל השכן
בתוכו, בעצמו, בעמו, במעמדו, בחברתו, במדינתו נשמט, התייבש, התפרק, התפוגג, לחלוטין התרוקן
ומה פלא בכך ? הן את ביציו שלו הפקיר. לא שמר. מדעת נבער. לא השכיל לחמם.
כה לא יוצלח. כה לא מוצלח. אותן לא טפח. עליהן לא קנן. בכל פה אותן זלל, אכלן בתאוותנות והִנְהֵן
נותר כציפור גלמודה-עירומה-אבודה שבאוויר מרחפת עדיין, שעה שלמטה אין קֵן.
|
|