|
|
האביר בן דמות היגון
אפשר בהחלט לומר שקיבלנו ראש ממשלה יאה לנו, ואולי זה העונש המגיע לנו, על התנהלותנו הקריצתית והדוחפת-למעלה את תאבי-השררה ורודפי-הממון העיוורים לסביבתם במשך שנים רבות
▪ ▪ ▪
בארץ 'קרוץ-לי-ואקרוץ-לך' התמנה לפני שנים אחדות 'איש הקש' (שנודע גם בשל יכולת הקריצות המופלאה שלו) לממלא מקומו – ולאחר מכן ליורשו – של 'הקוסם הגדול' שנבצר ממנו למלא את תפקידו. והנה התגלה, ש'איש-קש' זה מפליא ללהטט – כמעט יותר מן 'הקוסם הגדול', בכל מובן ובכל דרך (מלבד מדד הפופולריות, שכפי שלמדנו ועוד נלמד ערכו לא-יסולא-בפז).
ראשית כול – לאחר פקיעת הבלון של פעולתו ההתחלתית עצומת-הממדים, שנשלפה ממותנו הצרה ללא מחשבה-מוקדמת ראויה, ואף התהלל בה 'חוגר כמפתח' – הוא החליט שזה הזמן להתעטף במסך-הסוואה אפרורי, להעמיד פני איש-קש-קטן חסר-חשיבות, שאינו עושה את מה שהוא עושה אלא במסגרת עבודתו האפרורית היום-יומית, וככזה הריהו מן הסתם פטור מכל 'אג'נדה-שמג'נדה'; 'תנו לי רק למלא את תפקידי היום-יומי האפור בשקט, בלא הפרעה – וכבר תראו מה זה...'
ואולם מראית-האפרוריות הרי אינה בדיוק כוס-התה של איש-רודף-שררה-ותענוגות שכמותו, שעד מהרה הודיע על החלטתו הנמרצת לפצוח בתהליכים מרהיבים ובינלאומיים: תוכניות שלום אדירות ונמרצות פרחו באוויר חדשות לבקרים, ועידות בינלאומיות, אירוח אורחים רמי-מעלה – כל אלה פרצו לאוויר החופשי בד-בבד עם פעולות החקירה שננקטו נגד מעלליו השונים בעבר ובהווה. וככל שיענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ. ומובן שמכל המפעלות והמבצעים שהפיק מפיק-המרגליות-מקש הנ"ל לא יצא אלא אד דק (דבר שהיה ברור מלכתחילה).
כאן החלה להתגלות באיש-הקש-המתלקח-בקלות תכונה ממשית נוספת (נוספת לתכונות ההוללות, וההתהללות חוגר-כמפתח, וחוסר-שיקול-הדעת-הממלכתי) – היא תכונת ה'נֶעבֵּעכְדִיקר'יות; או ליתר דיוק: ה'שמשון-דער-נעבעכדיקר'יות: מעל כל במה-תקשורתית עלו קריאותיו של 'שמשון-הגיבור' הנ"ל: 'הצילו! רודפים אותי! דורשים את רעתי! ירון זליכה! המבקר! הפרקליטות! המשטרה! כולם כאחד קמו עלי – ראש-המדינה – להדיחני בעודי מכהן! געוואלד ושומו שמים!'.
אכן, כוחו של 'איש הקש' (ש-6% מן הציבור בכל זאת תומכים בו) הוא בפיו (או כך הוא חושב), ופֶה-מפיק-מרגליות זה מומחה בהפיכת דברים על פיהם. זהו פה קורץ, המצליח לקרוא לחקירת חוקריו בלי להתבלבל לרגע.
אבל תמונה אחת מלווה אותי מן הזמן האחרון יותר מכל תמונה אחרת של האיש הנ"ל: ממש קורע לב היה לחזות בדמותו השחוחה, הנשענת / תומכת של אהוד אולמרט בקרנית גולדווסר מעל ארונו של אודי גולדווסר ז"ל ובהבעת היגון הבולטת הנשקפת מפניו בתמונה המופיעה ביום ההלוויה בעיתונים אחדים. הצביעות ממש זועקת לשמיים.
הרי זה האיש, שלפני שנתיים בדיוק, במקום לעצור לרגע, לקחת לעצמו אולי את הזמן כדי לחוש צער ויגון של אמת על אירוע הריגתם של חיילי המילואים – או שבייתם, ולחשוב ולהתייעץ ולשקול היטב כיצד לנהוג במקרה זה, נהג אחרת לגמרי. באותה עת, ההבעה על פניו של 'האביר-בן-דמות-היגון' הייתה דווקא זחוחה כלשהו, מתנשאת, מתלחמת ומתלהמת. לא נראה שמץ יגון בפניו. וכיצד אפשר להאמין לו ולהבעתו עכשיו? ואם אומנם צר לו – על מה זה? האם הוא דואב על ההחמצה שלו עצמו? על הצער הרב שנגרם עקב שיקול-דעת לוקה בעקביות?
אפשר בהחלט לומר לסיכום, שקיבלנו ראש ממשלה יאה לנו, ואולי זה העונש המגיע לנו, על התנהלותנו הקריצתית והדוחפת-למעלה את תאבי-השררה ורודפי-הממון העיוורים לסביבתם במשך שנים רבות. כך אנחנו נוהגים כמדינה בשאלות הרות-ג
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
ד"ר בת-שבע שפירא
|
|
|