|
|
לא פיטר ולא מורעל
כשאור נולד, היה יוסי בן ארבעים. נישואים מאוחרים. אבהות מאוחרת. "פתאם הייתי אבא ולא הייתי רגיל למילה הזאת. היתה חדשה ומוזרה בשבילי". בן שלוש היה כשנהרג אביו מאיר במלחמה. "ומעולם לא היתה לי חווית אב שלמה. עד היום מוזר כשקוראים לי אבא". הוא ואשתו יונה לא קראו לתינוק הראשון שלהם על שם סבו החלל, "כי רצינו שיקבל שמו בזכות עצמו ולא בזכות אחר". ולא הפילו עליו את מורשת הקרב המעצבת את חיי הקיבוץ עד היום ולא את כובד משקלו של ההרוג מעמדה 9.
הילד שהאיר את הבית, הפך לנער מופנם שהיה מרוכז בעולם הדימיון. שחמט, מחשבים בהם שלט כמו נולד בהם, סרטי מדע בדיוני, סרטי פנטזיה וספרי הרפתקאות. הילד אור חי לו בעולם ההוא שבו יכול היה גם ילד עדין שנולד במקום סדוק ממכה גדולה, להיות כל יכול. סופרמן דימיוני. עם אביו הלך באשקלון לסרטים שבהם יכול היה אדם אחד להכניע עולם שלם. "וקבענו לראות יחד את אי הפירטים החדש, הסרט "תיבה של איש מת" ואור ביקש שלא אלך לזה עד שיחזור".
מתוך אותו עולם דימיון, מתוך אותן פנטזיות והרפתקאות וחיפוש אחרי כוח ובטחון החליט אור כי ילך רק ליחידה קרבית, ויתגבר על הכל, ויהיה בגולני. כך לחץ על אימו ועל אנשים בתנועה הקיבוצית שילחצו למעלה בצבא עד שאישרו לו קרבי. והלך להנדסה קרבית, "בלי שיהיה פייטר או מורעל". וכך התגלגל לו הגורל למקום שבו יוצגו מעתה הסב והנכד באותו חדר נופלים וגיבורים.
"ואני לא רוצה שיחברו אותם, כי זה לא אותו סיפור ולא נוצר פה קליק הסטורי", אומר האב כנלחם במה שקרה ובדרך שבה ננעלות דלתות הזמן על אביו ועל בנו, ומנסה לחלץ את בנו אור ממלתעות הסיפור הלאומי שהפקיע אותו מידיו, ולהשאיר אותו כפי שאהב אותו: ילדון עדין, דק ורך, "כל כך קטן כשנולד, שני קילו שלוש מאות, שהייתי מחזיק אותו ככה על פנים הזרוע". אחר כך ילד חייכן, מופנם, מחובק בתצלומים עם אביו המאושר בו, עם אחותו שחף ואחיו עופר, עם אימו יונה. ילד שגדל בלינה משותפת עם קבוצת בני גילו שהיו בונים בתים מקרטונים ריקים ורצים בעירום- ילדים על הדשא של הקיבוץ. בארכיון, אצל החברה ענת רייס, אני מוצא מה שכתב אור בסיום כתה ו, כמו בנה עצמו בדמות החסונה בה בחר: "יפה, חכם, בדרן, רץ מהיר, טיפה מתחשב, ספורטאי טוב. ערמומי". וגם כתב: "בביתי הקט קורים דברים מענינים. אני קם ב7, מתלבש, מצחצח שיניים....משחק מחשב, רואה סרט. ואוכל המון טוסטים".
מהבית יצא רק לצבא. טרם הסתובב בעולם. זולת מסע בית ספר לפולין. טרם התרוצץ בארץ. ובצבא אהב את החברים והחל לחיות. והוריו חיו בהרגשה שהוא קרבי אבל לא חזיתי. הנדסה קרבית. הוא שירת בעזה, גם במקום בו הותקף ביולי הכוח שבעקבותיו, תקרית קשה שבעקבותיה התפתחה המלחמה הזאת. אחר כך בקרבות כבר עלה ללבנון. "רק התחיל להיפתח. לחזור מהצבא, לרוץ למסיבות, לחזור בשש בבוקר, להרדם על המיטה של אחותו. לקום בצהריים, ללכת איתי לפעמים לסרט. והרבה לשאול אותי, חודשים לפני השחרור שלו באפריל הבא: אבא, מה? התלבט ולא ידע מה יעשה. אמרתי לו: תגמור צבא. שום דבר לא בוער. קח את הזמן שלך. עכשו לא יקח לעצמו שום זמן".
"אין מילים לתאר את הכאב", אומר יוסי בשבתו מולי על כסאות יום ההולדת שבוטל. "אלו רבדים שאין בהם מילים. כל מה שיוצא החוצה בצורת מילים, לא נוגע בכאב עצמו". אבל פניו מספרות את הסיפור כולו. הדרך שבה הוא משתתק ובוכה כשהוא נזכר באסון. הדרך שבה הוא נעור לחיים כשהוא נזכר בילדות. באור בנו. בסרטים שראו. הדרך שבה הוא נאנח כחולה אנוש כשהוא נזכר בכמה מעט חי בנו ואיך רק החל לבקוע אל החיים. אפרוח. גוזל.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
יונה ויוסי
|
|
|