|
|
אני מסכימה לטענתך, כי מדובר בפס"ד חד-צדדי, שאינו משקף את מורכבותה המשפטית של הסיטואציה. אינני יודעת מה עומד מאחורי פסק-הדין הזה, אולם אין ספק, שהוא היה צריך להיכתב אחרת. ולדעתי, עצם הגשת כתב האישום היתה שגויה והנזק שהמשפט גרם לרמון, למתלוננת ובייחוד לתדמית המשטרה ומערכת החוק, הוא גדול מאד. גדול פי מאה מהתועלת האפסית שבו.
אולם, לדעתי, קו ההגנה של רמון וסניגוריו היה שגוי. בתיק מהסוג הזה, ניתן היה למזער את הנזקים מראש, ע"י נקיטת הצעדים הבאים: 1. העלאת טענת הגנה של טעות בעובדה ולא של הסכמה. 2. להימנע מלהכפיש את המתלוננת בראש חוצות. 3. לוותר לחלוטין על עדות המתלוננת- אם מהודעותיה במשטרה לא עולה, שהנשיקה בוצעה בניגוד לרצונה באופן ברור. 4. לוותר על עדי תביעה נוספים, שאינם סותרים את קו ההגנה של הטעות בעובדה. 5. להעיד את הנאשם רק על שאלת הטעות בעובדה.
רמון וסניגוריו עשו את ההיפך הגמור. ובמקום לנקוט בקו הגנה זהיר (כפי שננקט בתבונה ע"י סניגורי השר צחי הנגבי במשפטו הנוכחי), הם בחרו לירות בכל התותחים בכל המטרות הלא נכונות: להכפיש את המתלוננת, באופן שדווקא יגרום לבית המשפט לגונן עליה, לחקור אותה חקירות ארוכות ומיותרות, להעיד את רמון כ"קרבן" שנפל שבי (בגיל 56!!!) ברשתה של איזו נפקנית בת 21 ולהביא עדי הגנה לא מהימנים ומזיקים כמו גב' פאלוך .וביהמ"ש - בסופו של יום- הנחית עליהם מכת גרזן שאיש לא ציפה לה.
השופטים, לדעתי, היו צריכים להתעלות על השגיאות הגסות הללו ולזכות את רמון למרות זאת. או לפחות, להרשיע אותו באופן יותר מתוחכם. אבל- הם לא עשו זאת. ומי שמשלם את המחיר, הוא רמון. ולא אף אחד אחר.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
ט.ג.מ.
|
|
|