|
הוא אשר במשך כל חייו נביא כָּזָב ושֶקֶר בדְמוּתוֹ גִלֵם, הוֹלִיך שוֹלָל יותר מדוֹר אֶחָד שָלֵם-אִלֵם
הוא אשר באנוכיותו, תככנותו, תחמנותו, סכסכנותו, תועלתניותו, נהנתניותו, שקריו, כזביו, מעלליו,
הונאותיו, תרגיליו, בישוליו, תעלוליו, הפך פוליטיקה בארצנו לישימון, מדבר-צחיח, שטח הפקר שומם
הוא אשר ידע טוב והיטב, איך וכיצד, משאיפותיו ומרצונותיו של עם שָלֵם תמיד להִתְעַלֵם
על "מזרח תיכון חדש" חדשות לבקרים הצהיר אך יום אחד, יום סגריר, יום אפור, יום לא בהיר,
נתברר לכל איש ואשה, ילד וילדה בעיר, כי רק בחר להמשיך להיות חוֹלֵם.
הוא אשר כל שבוע, לעיתים אף כל יום, בפני עם רָצוּץ, קָצוּץ, עַם פָּגוע, עַם פָּצוּע, עם לחלוטין בִֹלְתִּי רגוע,
חש צורך ורצון עז על מנטרות נבובות, ריקות מתוכן, אמירות בָּלוֹת, כָּלוֹת, ישנות ונושנות לחזור
בציפיה ובתקווה כי אנו את לבושנו, את דרכינו, את מנהגנו, את הרגלנו אך ורק עפ"י דבריו נגזור
הוא אשר בא, קבל עם ועדה, חרף ולמרות תפקידו הרם, תפקיד בו חש עתה עצמו לגמרי משועמם,
מצביע ומוכיח שוב ושוב, כל פעם מחדש,כל עת, באמונה ובאמת, כי לדאבוננו, המלך לגמרי עירום, במחשבתו התאבן, התנוון, התרוקן, הפך לגוֹלֶם, אדיש-מחריש-מתיש-מחליש-מביש,
אך בכל זאת את "מנהיגות" עמו כתרח מגלם
הוא אשר באמירותיו ובהצהרותיו אשר ממַהוּת ותוכן היו, נותרו ונשארו לחלוטין ריקות, מרוקנות,
מן המציאות כליל מנותקות, בנו, בכולנו, בעוצמה וכוח על הראש טְרַח ! טְרַח ! טְרַח !
בפטיש כבד, בלי-כל-טיפת-רחם הוֹלֵם (זאת תוצאה בלתי-נמנעת כאשר לו משעמם)
הוא אשר בתקופתו, נסתבר ונתברר לכל דיכפין המתגורר במדינתנו, רפובליקת-בננות,
מדינת חֶלֶם, אֶלֶם, הֶלֶם, כי וודאי לא בקרוב ישרור כאן בארצנו, חרף רצוננו, שלווה ו"שוֹלֵם"
מתי יואיל כבר, סוף-סוף, תרח-זה וגוֹלֶם, להתחיל לחשוב ולהרהר,
לא רק להפסיק לשטוף מוחנו, לדבר ולספר ולבאר ולתאר ולברבר
אלא לדעת ולהבין כי בהחלט הגיעה עת כל עוד בריא הנו, מנוף חיינו, סוף-סוף, להסתלק ולהיעלֵם ?
|
|