|
|
פנחס, אני מסכים איתך שלא הכל נמדד בחוק, אבל נושא הדיון אינו מה מותר ומה אסור, אלא סובלנות כלפי ערכי אחרים בחברה, גם אם הם אינם נראים לנו. התוכנית של חיים הכט, אינה סובלנית, בלשון המעטה, כלפי אנשים שאינם מגיבים בסיטואציות מסוימות בדרך שמפיקי התוכנית רואים לנכון להגיב.
ככל שהסיטואציות המוצגות היו יותר קיצוניות, והפגיעה האפשרית המוצגת בהן, בהנחה שהמזדמן לא הייתה מתערב, הייתה גדולה יותר, היו קל יותר לסבול את חוסר הסובלנות. למשל, קשה לי להאמין שמישהו היה מסרב להצגה שלילית בטלוויזיה של אדם שנדרש ממנו מאמץ קטן במיוחד על מנת להציל חיי אדם.
העניין הוא שזה לא מה שקורה בתוכנית. בניגוד לערך קדושת חיי האדם, אשר הוא פחות או יותר אוניברסאלי, ובצדק לדעתי,התוכנית מציגה ערכים, שהאפשרות להזדהות איתם אינה טריוויאלית כלל וכלל כיוון שאינם נוגעים בגרעין הכבד של זכויות האדם (חיי האדם, שלמות הגוף וכיו"ב). במקרים כאלה, הרבה יותר קשה להצדיק "צנזורה מחשבתית" או "הטפות". מה שכן, זה הרבה יותר קל להפקה (כיוון שלא צריך לטרוח על מנת להציב אנשים בתוכנית בסכנת מוות למשל) והרבה יותר מעורר ויכוח, ולכן מעודד רייטינג גבוה ככל האפשר.
ללא שום קשר לשאלה האם הייתי מתערב במצב בו שני גברים מתנשקים בחנות ומקבלים גינוי מבעל הבית, הייתי רוצה שהחברה תהיה סובלנית כלפי הערכים שלי, שיובילו אותי לבחור בדרך התגובה המתאימה לי, זכותי להחזיק דעה מנוגדת לאחרים אינה בהכרח פחותה מזכותם של אותם שני גברים להתנשק מבלי לקבל גינוי (כמובן שככל שהסיטואציה הייתה מתקרבת יותר לפגיעה פיזית בשני אותם גברים, זכותי הייתה נדחקית הצידה).
בסופו של דבר, המדובר בשאלה של מינון ולא של כיוון. התוכנית של חיים הכט, לדעת כותב המאמר כמו גם לדעתי האישית, אינה פוגעת במינון הנכון שמצדיק צנזורה מחשבתית וביטול ערכי האחר.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
אלון28
|
|
|