|
|
לפנינו פרק מספרו היפה והטוב בעיני של הסופר הפורה יוסף כהן-אלרן, "תהילה אחרונה", שקראתיו לפני כשנה ומחצה. כתיבתו הפרוזאית של כהן-אלרן מצטיינת באיפוק ובעדינות וברוח של פיוט וליריות השורה עליה, דבר הבא היטב לביטוי בפרק זה. כתיבתו הפרוזאית, כפי שהתרשמתי משניים משלושת ספרי הפרוזה שלו שקראתי בשלוש השנים האחרונות ("שמועות על אושר" ו"תהילה אחרונה", הבידיוניים לחלוטין. הספר השלישי, "והמלאכים שותקים", המבוסס על סיפור אמיתי, שונה מהם באופיו, ותקצר היריעה מלפרט) היא כתיבה "קאמרית", אם אשתמש במונח מתחום המוסיקה הקלאסית, כלומר כתיבה העוסקת בדמויות אחדות, בתיאור נפשן וחוויות חייהן ובמערכות היחסים שביניהן. כתיבתו בשני ספריו "שמועות על אושר" ו"תהילה אחרונה" מצטיינת בעומק פסיכולוגי ובהבנה לתהליכים המתרחשים בנפשן של הדמויות (אינני מתייחס כאן ל"והמלאכים שותקים", הדורש דיון נפרד עקב אופיו השונה). הספר "תהילה אחרונה" מצטיין אף במבנה עלילתי מורכב, וזכור לי גם שהתרשמתי מן הפתרון המפתיע והמעניין לעלילה שבחר כהן-אלרן בחלק האחרון של "שמועות על אושר"). אם אני זוכר נכון (שמתי לב לכך כבר בזמן קריאת "תהילה אחרונה"), הפרק המובא בזה הופיע לראשונה בספרו "שמועות על אושר" , שסיגל היא גיבורתו הראשית, וכהן-אלרן מצא לנכון לשזור אותו גם ב"תהילה אחרונה", וללא ספק עשה זאת מטעמים אמנותיים.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
חיים ספטי
|
|
|