|
|
אינני סבורשאנו עדים במקרה דנקנר לוידוא הריגה, אפילו לא קרוב לכך. אני סבור שמקרה דנקנר הוא, כפי שנאמר בחלק מצומצם מהתקשורת, "הקש ששבר את גב הגמל הציבורי". הקצף לא יצא רק על דנקנר, הגם שהוא שחקן מפתח באירוע, הוא יצא גם על הנהלת בנק לאומי, וגם כאן בצדק - הנהלת הבנק ולאו רק מי שעומדים בראשה כיום. הנהלת הבנק היא שנתנה את ההלווה, היא שהיתה אחראית לוודא שיש ללווה ביטחונות יציבים לאורך זמן, היא שחייבת להבין שגם כאשר היא מופרטת יש לה אחריות ציבורית, משום שרוב הנכסים שבזכותם היא מתקיימת ופועלת הם נכסי הציבור.
הביקורת היא גם על בנק ישראל, שתפקידו לפקח ולבקר את התנהלות הבנקים ולקבוע נורמות התנהגות התואמות את הסיכונים המשתנים במשק.
פרשת דנקנר אינה יחידה, חובות מסופקים של דנקנר אינם מאיימים רק על בנק לאומי. ומשום שדנקנר הוא הלקוח הגדול העשרים בקרוב, שמבצע "תרגילי התחמקות מכשלון ניהולי עסקי-פיננסי", והציבור מבין ויודע שבדרך נמצאים מועמדים נוספים להצטרף לרשימה בלתי מכובדת זו.
נכון, מי שאינו פועל אינו טועה, אבל זו סיסמת סרק. צרוף של יותר מדי מקרים, של יותר מדי טייקונים בפרק זמן קצר מדי לרשימת הכשלים הקולוסליים, אינה יד המקרה אלא יד השיטה. ונגד השיטה, מי שחולל אותה, מי שמפעיל אותה, מי שמנהל אותה ומי שמתעלל בציבור בעטייה - יוצא עכשיו הציבור ובצדק.
ראשית, חייבים להבטיח שהשיטה תשתנה לגבי כל עיסקות- הענק בעתיד. שנית, צריך להבטיח שהרכב עסקות הענק בתמהיל הפעילות המשקית של ישראל, יהיה מבוקר היטב ומצוןמצם יותר. שלישית, צריך לשנות את המנה המשקי המאפשר מינופים חסרי בקרה ושליטה במגזר הפיננסי. רביעית, צריך להגדיל את האחריות האישית של נוטלי הסיכונים, בכדי לצמצם את "ההתלהבות" הבלתי שקולה שלהם ל"קפוץ מעל לפופיק". חמישית, אסור להשאיר על כנו את המצב בו הנהלת הבנק והפקידות הבכירה שלו אינם שותפים לכשלונות, רק להצלחות. שישית, בנק ישראל ומשרד האוצר חייבים לבחון את כל מערכת הפיקוח על הבנקים ואת המדיניות הכלכלית המאפשרת ריבוד בלתי-מוגבל במבנה של חברות אחזקה, ולשנות כללים אלה.
זה אינו וידוא הריגה. זהו כעס ציבורי אמיתי על המהמרים קלי הדעת ברכוש הציבור והמזלזלים באינטליגנציה שלו.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
רפי לאופרט
|
|
|