מהו העונש הראוי לחיית אדם?

פעם חשבנו ש"אצלנו זה לא קורה", אלא רק "אצלם". אך אנו מתחילים לדאבוננו להתרגל לידיעות חוזרות ונשנות על התעללויות אכזריות של הורים בילדיהם, בהשתמשם כלפיהם בכל הבא ליד. זה לא שבהכרח ישנה עלייה בכמות המקרים. נראה שיש יותר דיווחים, הן עיתונאיים והן בפסקי דין. לעיתים יש חשש שלבנו כבר גס מרוב ידיעות. אך הפעם מדובר כנראה במשהו באמת מיוחד. השבוע (24 בינואר) פסק בית המשפט העליון (השופטים מרים נאור, עדנה ארבל ואסתר חיות) במקרה של התעללות מזוויעה של אדם בילדיו ובאשתו, אדם שהפך את חיי משפחתו לגיהינום של ממש.

במשך שנים רבות הכה אבי המשפחה את אשתו, סטר לה, משך בשערותיה וגרם לה לחבלות. גורלם של שמונת ילדיו לא היה טוב יותר. במשך שנים הוא ביצע בהם, בין היתר, את המעשים הבאים: הצלפה בחגורה תוך גרימת שטפי דם, טלטול, איום ברצח, הטחת ראש (ברצפה, במיטה, בקיר ובפינת השולחן), השלכת כסא, הכרחתם לבלוע סחוג חריף והכאתם כאשר ביקשו שיפסיק ואף הכרחתם לאכול את קיאם לאחר אכילת הסחוג. מעשים כאלה "מפרנסים" בדרך כלל כמה וכמה כתבי-אישום אופייניים. אך זה היה רק קצה הקרחון. החל מהיותה בת 11, האב אנס את בתו וביצע בה מעשים מגונים, וכאשר סירבה להיענות לו גרם לה כוויות מסיגריה, שמן רותח ומגהץ לוהט ואיים עליה ברצח אם תספר על המעשים. אך הוא לא הסתפק במעשיו שלו. כאשר סיפרה הבת על המעשים לאמה, הוא הבטיח לבניו כי מי מהם שיכה אותה, יקבל פרס של מאה שקלים. כעבור זמן קצר הצמיד אחד מהאחים מגהץ לוהט לרגלה של אחותו.

המעשים הקשים מאין כמוהם, שבית המשפט מכנה אותם "חייתיים", מעמידים שאלות כגון: מהן העבירות שניתן להאשים בגינן, מה העונש הראוי עליהן, האם אפשר לחייב את הנאשם לפצות את אשתו וילדיו והאם ראוי היה להעמיד לדין גם את האם שידעה על המעשים ולא דיווחה עליהם במשך שנים.

האב הורשע בשורה של עבירות, וביניהן באונס, מעשים מגונים, איומים וכן בכמה עבירות המיוחדות דווקא כלפי קטינים ומופיעות בחוק העונשין בעקבות רוויזיה שנערכה בו ב-1989: תקיפה על-ידי הורה, הנחשבת לתקיפה בנסיבות מחמירות ועונשה כפול מתקיפה כלפי זר, והתעללות בקטין, שהיא עבירה המיוחדת לקטינים וחסרי ישע בלבד, כאשר כאן מדובר בהתעללות נפשית לא פחות מאשר גופנית. ניתן היה להאשימו גם בתקיפה באמצעות קטין בעקבות עידוד את בנו לפגוע בבתו. ענישה במצטבר על כל אחת מהעבירות הללו, אף אם הייתה נעשית פעם אחת בלבד, הייתה מגיעה לכדי עשרות שנות מאסר. בבית המשפט המחוזי נפסקו לו 18 שנות מאסר, ובבית המשפט העליון העונש הועלה ל-23 שנים. בנוסף, הוא חויב לשלם למשפחתו מאה אלף שקלים, מתוכם חמישים אלף לשיקומה של הבת שנאנסה. למרות שמדובר בהליך פלילי שבו המדינה מאשימה ולקרבנות אין מעמד של צד בהליך, חוק העונשין מאפשר לזכות אותם בפיצויים מאת הנאשם, גם אם הוא בן משפחה, בסכום של למעלה ממאתיים אלף שקלים על כל עבירה, ונעשה כאן שימוש חלקי באפשרות זו. יש לעודד מהלך שכזה, מכיוון שנדיר, מסיבות שונות, שקרבנות, בעיקר בעבירות אלימות במשפחה, יגישו כנגד התוקף תביעת נזיקין אזרחית לפיצויים.

האם אפשר היה להאשים גם את האמא שלא דיווחה למשטרה או לפקיד הסעד על המעשים הנוראים? לפי חוק העונשין הדבר אפשרי. בשנת 1989 נקבעה בחוק גם חובת דיווח על מעשי תקיפה קשים והתעללות בקטין, והעונש על אי מילויה כאשר מדובר בבן זוג של תוקף ומתעלל הוא עד חצי שנת מאסר. חובה דומה, שהעונש עליה עד שלושה חודשי מאסר, קיימת לגבי כלל הציבור, והיא רלוונטית למשל לשכנים או לקרובים שהיה להם יסוד סביר לחשוב שבוצעו עבירות כאלה בילדים. אך נגד האם לא הוגש כתב אישום. בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק לפני כמה שנים במקרה אחר, מעט דומה, כי אשתו המוכה של הנאשם, שהואשמה בעצמה באי דיווח על מעשיו, לא תורשע, מכיוון שהייתה קורבן לטרור והפחדות בעצמה. ייתכן שזו תוצאה נכונה בנסיבות העניין, שכן לא ניתן לצפות ממנה לדווח. אך הדבר מטריד, שכן שיחת טלפון אחת, ולו אנונימית, יכולה הייתה להפסיק את מחול השדים המטורף ולסייע לילדים המסכנים.

האם מאסר בן 23 שנה מהווה עונש הולם על מעשי האב? אנו רגילים במקרים רבים, לפעמים בצדק, למתוח ביקורת קשה על בתי-המשפט בגין סלחנות שהם מגלים כלפי אנסים ומתעללים למיניהם. אפשר ואולי היה צריך להטיל מאסר ממושך יותר. רק על עבירת אונס אחת לבדה ניתן לפסוק מאסר ממושך יותר מזה שקבע בית המשפט המחוזי. אך טבעה של ערכאת הערעור שאינה ממצה את הדין עם הנאשם. ובכל זאת, הלוואי והיינו עדים לענישה קשה ומרתיעה כזו גם במקרים אחרים. ניתן לומר שנעשה כאן צדק, גם אם אפשר היה לעשות יותר.

על כל פנים, מי שביצע את המעשים החייתיים, שלא לומר חיית האדם, ישתחרר אחרי 23 שנה, ואולי עוד הרבה לפני. ואנחנו? אנחנו נחכה לפסק הדין הבא.