בתחילת פרשת נשיא המדינה השמיני,
משה קצב, גובשה והושלמה, עסקת טיעון, וזכתה להד ציבורי רחב. ביקורת נוקבת וצולבת הושמעה נגד התנהלות היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות יחד, בשל ההדלפות וההצהרות הבלתי מרוסנות שנשמעו אז, ואשר היו לשקר וכזב, ובשל הפער העצום בין סעיפי האישום בכתב האישום המקורי וכתב האישום המתוקן. השלמתה של עסקת הטיעון והעתירות שבאו בעקבותיה, לא הותירו לנו אלא להסיק שהראיות הגלומות בתיק החקירה והמצויות בידי הפרקליטות, אין בהן כדי להרשיע בעבירת המין הכבירה ביותר - עבירת האינוס.
בעסקת הטיעון הנ"ל הוצע לנשיא שהורשע, משה קצב, להודות ולהטיל עליו מאסר על תנאי. חזרתו מקבלת ההצעה הביאה בסופו של יום לתוצאות רעות ביותר, שגדול המשפטנים לא היה מצפה להן - שבע שנות מאסר בפועל. תפקידה של הפרקליטות והמערכת המשפטית הפנימית של המדינה, להגן על אזרחיה מפני עברייניה. תפקיד זה מגלם בחובו חובת נאמנות כלפי הציבור, שמתבטאת בהתאמה מלאה ככל האפשר בין העובדות העברייניות המצויות בידיה, לבין טיוטת כתב האישום שמכינה, בדיעבד. ספק סביר מביא לזיכוי, ועל כן המאזן הראייתי שהתבקש על-ידי המחוקק במשפט הפלילי - מעל לכל ספק סביר. עקרונות בסיסיים אלה היו אמורים להנחות גם את בית המשפט עת גזר את דינו של משה קצב.
הצעד הדרסטי כלפי הפרקליטות, שננקט על-ידי משה קצב, שעה לפני דיון ההקראה בבית המשפט השלום בירושלים, ודחייתו לעסקת הטיעון - ביטא לראשונה את אמונתו בחפותו, כשם שהוא סבור בצורה נחרצת, על-אף שלא סיפק תירוץ לקבלתו את עסקת הטיעון עוד לפני כן. בין כך ובין כך הוגש כתב אישום מקורי, התנהל המשפט, נשמעו עדים, הוא הורשע והוטלו עליו שבע שנות מאסר מאחורי סורג ובריח.
הבעייתיות המבצבצת מאופן התנהלותה של הפרקליטות, מביאה לגילום חזקת החפות בעטיפת "קללה" - אין עוד חזקת חפות. הרמז שיצא מבית המשפט לציבור בכללותו, ואף מפי הפרקליטות, מכרסם את חזקת החפות ואפילו מרתיע נאשמים מלנהל תיקים ולעמוד על חפותם, גם אם הגוף הממשלתי חושב לרגע כי ישנה בעיה ראייתית בתיק - שכן בית המשפט הוא חלק בל יינתק מאותם גופים.
מוזר הפער בין העסקה שהושגה עם הנשיא קצב דאז, לבין העונש שהוטל עליו בסופו של יום, וראוי למחוקק לבחור דרך ביניים דרכה יגביל את התביעות או הפרקליטות בעונשים אותם יבקשו בבית המשפט, לאחר שהציגו עסקת טיעון מסוימת בפני נאשם ואשר כשלה מסיבה זו או אחרת. לפי דעתי, יש מקום כי עת מוצג רף של עונש במסגרת עסקת טיעון על-ידי המדינה עצמה, הרי שהמדינה המאשימה תוגבל בו בלבד, ולא תוכל לבקש עונש יותר גבוה. פרשת קצב בעניין זה מדברת בעד עצמה.
עצם העובדה שהפרקליטות עצמה ביקשה הסדר בהסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז,
מני מזוז, הרי שזו מצביעה על רמת הענישה שהפרקליטות עצמה ראתה לנכון להשית על הנאשם. חוסר הפרופורציה בין העונש המוצע בתחילת הדרך לבין זה שמושת בסופו של יום - אמור להדליק נורה אדומה.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
