המבחן היחיד שיש לבמאי קולנוע הוא לא אם הסרט שלו טוב או לא, אלא אם הוא מעניין. ההבטחה היחידה שהוא צריך לקיים לקהל שלו, היא שמתישהו הסרט שלו ייגמר.
פיטר ג'קסון, במאי המיתולוגיה האינפנטילית של "שר הטבעות", הוא היוצר של דור משחקי המחשב והקווסטים - הוא במאי הבית של הגיקים.
קוונטין טרנטינו, שהוצג בתחילת דרכו כמי שמציע צורה חדשה לקולנוע האמריקני, נהפך עם השנים לבמאי הבית של הנֶרְדִים - חובבי הטראש וה-B (מוביז). עם ארכיון סרטים פרטי אדיר, רטרוספקטיבה של סרטי B איטלקיים שאצר בפסטיבל ונציה לפני כמה שנים, ועכשיו
דאבל פיצ'ר שהוא מחווה לסרטי הדרייב אין, טרנטינו מבטא בצורה אותנטית את תת-התרבות האמריקנית של היורמים אוהבי האימה והאקשן הזול.
"כלבי אשמורת", סרטו הארוך הראשון של טרנטינו, הוא לדעתי עדיין הסרט הכי טוב שיצר הבמאי. מאז, אני לא בטוח שהוא עשה משהו שממש עורר בי עניין. וגם "כלבי אשמורת", עם פס הקול הרטרואי שלו, היה קצת יותר מדי בשבילי - מיקס של "ההרג" של קובריק ו"הרוצחים" של דון סיגל בתוספת אוזן מדממת. בשנות ה-90 היתה לטרנטינו הצעה אופנתית, שהיתה ברובה צורנית - בשני סרטיו הראשונים הוא ארג איזשהו סיפור פשע מכמה זוויות ונקודות זמן. סרטים אלה גם היו מורכבים מאינסוף ציטוטים, מחוות, רמזים וכל מה שנכלל בסגנון ה"פוסט-מודרני" המיוחס לטרנטינו, אבל הצורה שלהם היא שנתנה להם תוקף כבעלות מעוף.
עם הזמן נעשו סרטיו לרצפים של מחוות לזבלונים ולסרטים אזוטריים שמוכרים לנרדים ולחובבי טראש. ב"להרוג את ביל" הראשון אני יצאתי באמצע. את השני בכלל לא טרחתי לראות (אמרו לי שהוא יותר טוב). זה לא שיש לי איזשהו תו תקן - אני רואה הכל. אבל מאחר ואני לא בן 11 ולא גדלתי על סרטי קונג פו, לא מצאתי עניין במחול המשמים שהוצג בסרט.
"
Bande a part", סרטו היפהפה של גודאר מ-1964 על שלושה לא יוצלחים שיוצאים לבצע פשע, הפך ברוח המחוות של טרנטינו לשם חברת ההפקה שלו מאז "כלבי אשמורת". בסרטו של גודאר, סמי פריי וקלוד בראסר משחקים שני חברים (פראנץ וארתור) שמאוהבים באנה קארינה, שמשחקת את תפקיד הבחורה החולמנית אודיל מונו (שם הנעורים של אמו של גודאר). בשנות ה-90 במאים כמו טרנטינו והאל הארטלי שאלו מגודאר סצינות שלמות וכביכול "החזירו" אותו ואת סרטיו משנות ה-60 לתודעה.
כמו ג'רמוש לפניו, טרנטינו מיצב עצמו כבמאי מז'אנר הסינפילים, שמרבים במחוות לבמאים שאותם הם מעריצים. אך בניגוד לג'רמוש, טרנטינו הצליח להפוך את סרטיו לאירוע קולנועי. עכשיו זה "גריינדהאוס", שמשלב ארוטיקה, אימה ואקשן עם סליז, רטרו וקאמפ. מבחינת הישגים של גרפיות טרום-רנסנסית של אלימות וזוועה, סרטיו האחרונים של מל גיבסון הרבה יותר שערורייתיים ובעייתיים מאלה של טרנטינו. אין לי שום דבר נגדו. הוא אפילו לא מעניין אותי.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
