גם אם אין פושע - אפשר להרשיע באי מניעת פשע

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של פרץ דהאן, בן 60, על הרשעתו באי מניעת הצתה של כיתת בית ספר בלוד, ועל העונש שנגזר עליו, שנה מאסר על תנאי. השופטים איילה פרוקצ'יה, עדנה ארבל ויוסף אלון, קבעו קביעה תקדימית כי ניתן להרשיע אדם באי מניעת פשע גם אם האדם שביצוע הפשע יוחס לו לא הועמד לדין.

דהאן היה בשנת 2004 אב הבית בבית הספר "מאירי" בלוד, והיה אחראי לניהול, לשמירה, ולהגנה על הרכוש המצוי בבית הספר. בראשית השנה הוצתה כיתת האמנות ששכנה בקרוואן, באמצעות חומר דליק שהושלך לתוכה דרך החלון. מהשריפה נגרמו נזקים כבדים לקרוואן, לתכולת הכיתה ולמבנים סמוכים, בכ-200,000 שקל.

דהאן וחברו סלימאן אבו סלימאן, בעל מכולת המצויה סמוך לבית הספר נחשדו בהצתה. בסיומה של החקירה הוגש נגד כל אחד מהם כתב אישום על הצתה. אבל התביעה חזרה בה מכתב האישום נגד סלימאן, ואילו דהאן הואשם באי מניעת פשע.

ריב עם המורה לאמנות

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע אותו וגזר עליו שנה מאסר על תנאי, וכן חייב אותו בקנס של 5,000 שקל. בית המשפט המחוזי קבע כי דהאן סיפר לסלימאן על סכסוך בינו לבין מורה לאמנות וכי הצביע בלני סלימאן על הקרוואן המשמש את כיתת האמנות והוסיף כי בכתה מצוי ציוד. סלימאן הגיב ואמר כי בכוונתו לשרוף את הכיתה בין בעצמו ובין באמצעות אחרים. אף על-פי כן, לא עשה דהאן דבר למנוע את המעשה ואף לא ניסה לשכנע את סלימאן לחזור בו מכוונתו.

דהאן ערער לבית המשפט העליון על ההרשעה ועל העונש. הוא טען כי יש לזכותו מעבירה של אי מניעת פשע, מאחר שאין שמץ של ראיה הקושרת אותו להצתה. לדבריו, לא הוכח כלל שהייתה הצתה מכוונת, ולמעשה הוחשד בהצתה עוד בטרם הייתה בידי המשטרה שמץ ראיה לביסוס החשד נגדו.

עוד טען כי לצורך הרשעה בעבירה של אי מניעת פשע על התביעה להוכיח שמישהו זומם לבצע פשע. לטענתו, המלה "זומם" מקפלת בתוכה דרישה של כוונה, ועל התביעה להוכיח שדהאן ידע על הכוונה של המצית הפוטנציאלי ושהוא התייחס לכך ברצינות. אישום בעבירה זו כאשר הפשע לא בוצע בידי מי שדהאן לא מנע ממנו את הביצוע, הוא מוטעה.

אשר לעונש, שב וביקש לבטל את ההרשעה ולהמירה בצו מבחן בלא הרשעה, בהתחשב בגילו של דהאן ובהיותו אדם נורמטיבי.

הלכת הר-שפי

בפסק הדין שדחה את הערעור כתבה השופטת ארבל כי היו ראיות ברורות לאשמתו של דהאן. עם זאת, התייחסה השופטת גם לטענה כי דהאן לא עבר עבירה של אי מניעת פשע. השופטת ציינה לפי ההלכה שניתנה בעניין מרגלית הר-שפי שלא מנעה מיגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין, עבירה של אי מניעת פשע מבוססת על הידיעה שפלוני זומם לעשות פשע, וידיעה זו היא שיוצרת את הזיקה בין הנאשם לבין מעשה הפשע המתוכנן. ארבל קבעה כי זיקה שכזו מתקיימת בעניינו של דהאן. "הוא זה שפנה לסלימאן וסיפר לו על הסכסוך שנתגלע. הוא שהראה לו את הכיתה וסיפר על הציוד שבתוכה. מודעותו לכוונת הזדון של סלימאן לא נולדה על כן באופן אקראי ולא ובנסיבות שבהן לא הייתה לו אפשרות להבין את אשר סלימאן זומם. גם דבריו של סלימאן אינם אמירה בעלמא אלא נשמעים כתוכנית ביצוע הנרקמת שעה ששניהם עומדים בחצר ליד הקרוואן העומד במוקד התוכנית. דהאן ידע אם כן על זממו של סלימאן, ולא רק חשד בו".

השופטת דחתה גם את הטענה כי ביטול כתב האישום נגד סלימאן היה צריך השפיע על עניינו של דהאן. "גם אם הפשע לא בוצע על-ידי סלימאן אלא על-ידי אחרים בשליחותו או מטעמו, ואין מחלוקת שהפשע אכן בוצע, אין מניעה להרשיע באי מניעת הפשע את מי שידע על המזימה לבצעו אך לא עשה למניעתו. זאת, גם אם המבצע עצמו לא הועמד לדין" כתבה.

לגבי העונש, קבעה השופטת כי הוא היה דווקא קל מדי.