איחר בהגשת התביעה, איבדה את זכותה בקרקע

"את חוסר הנוחות הכרוכה בדחיית תובענה מחמת התיישנותה, יכול בעל דין התובע סעד פלוני לפתור, בכך שיעמוד על זכותו לסעד מבעוד מועד ולא יאפשר לעילת התביעה להתיישן". כך קבעה (יום ד', 24.03.10), שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, בתובענה שהגישה אלמנת המנוח יוסף שלומיאן ז"ל, נגד המועצה המקומית פרדס חנה כרכור, שבה ביקשה להורות למועצה להעביר לבעלותם של היורשים שטח אדמה אשר לטענת האלמנה הובטח למנוח בשנת 1968.


"על בית המשפט לשקול את התכלית המונחת בבסיס מוסד ההתיישנות", קובעת השופטת נאור: "את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני תביעה שהוגשה לאחר זמן רב; ואת אינטרס הציבור כי פעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר. בנסיבות העניין שלפנינו, ככל שהמערערת או מי מטעמו של המנוח סברו כי קיימת לתביעתם זו עילה שבדין, היה עליהם להגיש את התביעה מבעוד מועד. עתה, אין מנוס אלא לאשר את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עילת התובענה התיישנה".

תביעתה של האלמנה נסובה על הסכם חכירה שנערך בשנת 1968 בין עירית פרדס חנה כרכור, לבין המנוח, אשר הלך לעולמו בשנת 1983, ואשר נסוב על שטח בגודל 1,347 מ"ר בשטח המועצה המקומית, בחלקה 164 בגוש 10103. ההסכם נולד על-רקע חפצה של עירית פרדס חנה כרכור לסלול כביש, ולהפקיע חלק משטחו של המנוח לצורך סלילה זו: המנוח הסכים להרוס סככה אשר הוצבה לפני בית המלאכה שהקים, בתמורה לתשלום פיצוי בסך 2500 ל"י, וזאת בתמורה להתחייבות המשיבה לגרום לכך שמנהל מקרקעי ישראל יעמיד שטח חלופי לרשותו. גודל השטח אשר התחייבה המועצה המקומית להעמיד לרשותו של המנוח עמד במרכזה של המחלוקת: האם עסקינן בשטח בגודל של 880 מ"ר, כפי שגורסת כעת האלמנה, או שמא בשטח של כ-380 מ"ר בלבד, וזאת כפי טענת העירייה? לאחר החתימה על ההסכם עם העירייה, הקים המנוח את בית המלאכה שלו מחדש, הפעם בשטחה של החלקה הסמוכה, 165, אולם בשום שלב לא נרשם המנוח כחוכר על חלקה זו. שנים רבות לאחר שהמנוח כבר הלך לעולמו, בשנת 2003, ביקשה המשיבה מבית המשפט סעד הצהרתי ולפיו היא זכאית להיות מוכרת כחוכרת של שטח זה. התובענה נדחתה מחמת התיישנות והאלמנה ערערה על כך לבית המשפט העליון.

האם מרוץ ההתיישנות נעצר?

לטענת האלמנה, מירוץ ההתיישנות נעצר וזאת עקב קיומה של "הודעה ביקום זכות" כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. הודאה זו, לשיטת המערערת, הינה תרשומת בכתב יד, משנת 1979, שנעשתה על-ידי דף של המועצה המקומית, ואשר ממנה עולה, לגרסת המערערת, כי שטח בסך 880 מ"ר הועמד לרשות המנוח, במעמד של חוכר. הצדדים חלקו על משך תקופת ההתיישנות - המועצה המקומית פרדס חנה כרכור גרסה כי תקופת ההתיישנות מיום התגבשות הזכות הינה כ 7 שנים, והתובענה הוגשה בחלוף 35 שנים מיום התגבשות הזכות הנטענת, ומנגד גרסה המערערת כי הואיל ובהתחייבות להקנות זכות במקרקעין מוסדרים עסקינן, הרי שבהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות עומדת על כ 25 שנה, והיא נעצרה עקב "הודעה בקיום זכות" מצד המשיבה, אשר לטענת המערערת נתקיימה בתכתובת הפנימית בין עובדי העירייה בשנת 1979.

בית המשפט המחוזי קבע כי התרשומת הפנימית בין חברי המועצה אינה עולה כדי "הודאה בקיום זכות", כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, וכי אין בכוחה לעצור את מירוץ ההתיישנות, שכן עצם הניסוח "מה קורה עם ה 880 מ"ר המגיעים לשלומיאן" אינו מלמד על קביעה עובדתית סופית אלא על עניין הנתון בסימן שאלה. זאת ועוד - באותם זמנים חלקה 165 הייתה נתונה לבעלות המנהל ולא לבעלות העירייה ובנסיבות אלו לעירייה לא הייתה "זכות" שהייתה יכולה, גם לו רצתה, להקנות למנוח.

העירייה: "בעל אינטרס ויכולת זייף את המסמכים"

בערעור שבה האלמנה וחזרה על טענותיה, ואילו העירייה שבה גם היא על טענותיה בדבר קיומה של התיישנות וכן גרסה העירייה כי "בעל אינטרס ויכולת זייף את המסמכים, מן הסתם, לכל המוקדם לאחר כתיבת התכתובת הפנימית", וזאת בהתייחס לשינוי המספר 380 ל 880, בהתייחס להיקף החלקה שלה זכאי היה המנוח. עוד גורסת העירייה כי גם אם יפסק כי נתקיימה "הודאה בזכות", הודאה זו נעשתה בלא כל סמכות ועל כן אין להסתמך עליה. בתשובה לכך גרסה האלמנה כי החל משנת 1991 הפכה העירייה לבעלים של חלקה 165 השנויה במחלוקת.

לא "הודאה בקיום זכות" כי אם "פתק שהועבר בין עובדי העירייה"

השופטת נאור שבה ושונה את ההלכה הפסוקה ולפיה בכדי שמסמך יעמוד בדרישת סעיף 9 לחוק ההתיישנות לעניין "הודאה בקיומה של זכות", נדרש כי הודאת הנתבע תכיר בקיום זכות התובע, על כל העובדות המרכיבות אותה. השופטת נאור מציינת כי לשיטתה, מסמך פנימי אשר לא הובא לידיעת התובע אינו יכול לעלות כדי 'הודאה בקיום זכות', וכי מדובר ב"פתק שהועבר בין עובדי העירייה". זאת ועוד - מנוסח המסמך, כאשר ההתייחסות ל 880 המ"ר ה"מגיעים" לשלומיאן מנוסת בסימן שאלה ולא בסימן קריאה, ניתן ללמוד כי עסקינן בשאלה השנויה במחלוקת ולא בקביעה עובדתית המוסכמת על הרשות. בכל מקרה, קובעת השופטת נאור, גם אם תרשומת פנימית זו הייתה עולה כדי 'הודאה בקיום זכות', באותה עת המועצה המקומית לא הייתה הבעלים של המקרקעין השנויים במחלוקת ועל כן לא היה בסמכותה להתחייב או "להקנות" סכות בנכס שאינו שלה, וגם מטעם זה דין הערעור להדחות. באשר לטענת האלמנה כי בעצם הסכמת המנהל בסביבות השנה 2001, כי המנוח יעשה שימוש בקרקע השנויה במחלוקת, יש משום "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות ודינו כדין הודאה בזכות", קבעה השופטת נאור כי ממכתבים אלו ניתן להסיק כי העירייה סברה כי המנוח עושה שימוש חורג במקרקעין, בניגוד להסכמת העירייה (שכן הוא המיר את עסקו לממכר אופניים לעסק לממכר אלומיניום), ועל כן גם הם אינם מקימים את "ההודאה בזכות" אשר עוצרת את מירוץ ההתיישנות. לאור כל אלו, דחתה השופטת את הערעור בלא כל צו להוצאות, ותוך שהיא ממליצה לעירייה להעמיד שטח חלופי לרשות המערער.