להיערך בהתאם לעלייה בתוחלת החיים

תוחלת החיים הצפויה לאדם בלידתו עלתה במדינות המפותחות במאה האחרונה ב-30 שנים בממוצע, מכ-50 שנים בתחילת המאה שעברה לכ-80 שנים כיום. עיקר העלייה במחצית הראשונה של המאה הקודמת הייתה בשל ירידה חדה בשיעור תמותת תינוקות.

תוחלת החיים מותנית בגיל מבוגר, כלומר מספר השנים שצפוי לחיות מי שמגיע לזיקנה, עלה גם הוא חדות. בני ה-65 יכלו לצפות לעוד 11 שנות חיים בתחילת המאה הקודמת, בעוד שכיום הם יכולים לצפות לעוד 19 שנים בממוצע. במקביל עלה גיל החיים המקסימלי בקצב של כשלוש שנים כל עשור. הגיל המקסימלי שייך לאישה משוודיה שנפטרה בגיל 140.

בניתוח עומק שערכו ד"ר יעל ברנדר-אילן, ד"ר עדית סולברג וד"ר יורם בראב במרכז לחקר מדיניות, כלכלה וניהול מאוניברסיטת אריאל שבשומרון, עולה כי עבור רובנו התארכות תוחלת החיים היא בשורה מצוינת. אולם, התארכות החיים מחייבת היערכות מחודשת של כל הסדר פרישה ומקורות הקיום בגיל מבוגר. מהיחיד, דורשת העלייה בתוחלת החיים שינויים בהסדרי העבודה והחיסכון על-מנת שיוכל לקיים את עצמו, ואף יותר מזה, לשמור על רמת החיים לה הוא רגיל במשך שנים רבות יותר.

לקובעי המדיניות, לחברות הביטוח והפנסיה - עלייה זו משמעותה, במערכת הפנסיונית הקיימת, העלאת שיעור הפרישה הפנסיונית או לחלופין הרעה בתנאי הביטוח הפנסיוני לעמיתים.

במקביל, מבהירים החוקרים, יש להיערך בשוק העבודה ליום בו הסב והנכד יעבדו יחד כדבר שבשגרה. יש לבחון מהו מבנה התעסוקה המתאים ומהם המקצועות המתאימים לאוכלוסיה המבוגרת, כל זאת מבלי שייחסמו אפשרויות התעסוקה של הצעירים. כמו-כן יש לבחון מהם השינויים הנדרשים בחוקי העבודה בעולם בו חלק הולך וגדל של עובדיו הם קשישים.