למרות שאיום המנהרות מעזה מוכר מאז 2008, לא נמצא עד היום פתרון טכנולוגי מקיף מולו, והנסיונות שנעשו עד כה היו בלתי מתואמים ולא עמדו בלוחות הזמנים שנקבעו - מגלה (יום ג', 28.2.17) מבקר המדינה, יוסף שפירא.

עד שנת 2010 התמקד מאמץ המו"פ בעיקר בתחום הגילוי והאיתור של מנהרות, ואילו בתחומי המיפוי של המנהרות והשמדתן הפעילות וההתקדמות היו מעטות. בתחום השמדת מנהרות נעשה מספר מועט של ניסיונות שכשלו והסתפקו במערכת מסוימת (מערכת א'), שהייתה בעלת יכולת השמדה הקטנה בהרבה מאיום הייחוס באותה תקופה; ובתחום מיפוי המנהרות, בדגש על מיפוי מסוג מסוים, לא נעשתה כל התקדמות משמעותית.

בתחום הגילוי והאיתור הושקעו מאמצים רבים בפרויקט אחד מוביל, מערכת ב'. למרות התקוות הגדולות שתלו בה, מערכת ב' נכשלה במבחן המציאות, והפרויקט נעצר בדצמבר 2009 בשלב הניסויים המבצעיים. העדר תהליך מו"פ סדור, גרמו לכך שעם כישלון הפרויקט עמדה מערכת הביטחון מול שוקת שבורה בהתמודדות הטכנולוגית העיקרית מול איום המנהרות, ללא פתרון חלופי, ועם הצורך להתחיל ולהקים כמעט מהתחלה מענה טכנולוגי מרכזי ומשמעותי להתמודדות עם האיום.

בשנת 2010 הותנע פרויקט מרכזי המבוסס על טכנולוגיה מסוימת, ואשר הוגדר על-ידי צה"ל ומשרד הביטחון כ"פרויקט חרום" - אך לא הועבר למסלול מהיר כמתבקש מהגדרה זו. בדצמבר 2012 הוציא משרד הביטחון לחברה א' הזמנה לביצוע הפרויקט, במטרה שעד סוף יוני 2014 - תיפרס המערכת לפי המתחייב משלב א' כמעט במלואו. אולם כאשר החל "צוק איתן" ביולי 2014 - שלב א' טרם הושלם ונפרס בשטח רק חלק קטן ממנו. המשמעות היא, שבעת פתיחת המבצע הייתה בידי צה"ל יכולת קטנה בלבד לגילוי מנהרות.

העיכובים נמשכו גם אחרי המבצע

כוח האדם שהוקצה בזרוע היבשה לפיתוח אמל"ח לכוחות היבשה מול המנהרות בשטח האויב היה מצומצם ביותר ובדרג זוטר. צרכים מבצעיים הכרחיים להתמודדות אפקטיבית של הכוחות הלוחמים עם איום המנהרות, כמו גילוי מנהרות או מיפוין, לא קיבלו מענה במשך שנים, ולא הוצגה כל דרישה מבצעית למתן מענה שכזה. הגורמים שפיתחו את המענים השונים לא פנו לאמ"ן כדי לקבל את המידע המודיעיני הדרוש.

העיכובים נמשכו גם אחרי "צוק איתן" וחשיפת המנהרות ההתקפיות הרבות. רק בסוף מרס 2015 (באיחור של שנה) התחילה הפריסה של מערכת פרויקט א' על גבולה של רצועת עזה, בנוסף לחלק הקטן שבו נפרסה עד אז. אלוף פיקוד הדרום, סמי תורג'מן, אף הפר הוראה מפורשת של הרמטכ"ל וסגנו, גדי איזנקוט ויאיר גולן, לפרוס את המערכת בשטח כפול מזה שהוא-עצמו הורה לפרוס. אלא שלאחר מספר ימים אישר איזנקוט תפיסה מבצעית של פיקוד דרום אשר צמצמה את פריסת המערכת.

ביולי 2015 קבע ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "מרכיב הזמן בלחימה במנהרות הוא קריטי. יש לבחון את קיצור לוחות הזמנים לפיתוח הפרויקטים לגילוי מנהרות שהוצגו ולפעול ליישומם". עוד באותו היום הנחה הרמטכ"ל כי "יש להמשיך ולפרוס את מערכת [פרויקט א'] על-פי תכנון ועל-פי התקציב שהוקצה לכך". בביקורת נמצא, כי גם לאחר מכן נמשכו העיכובים בפריסתה.

בנובמבר 2015 קבע הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, כי צה"ל לא עמד במשימה של גילוי המנהרות - אך העיכובים בפריסת המערכת נמשכו, תוך שפיקוד דרום שוב פועל על דעת עצמו. גולן נאלץ בינואר 2016 לקבוע, שיש לחתום על אמנה שתחייב את זרוע היבשה ופיקוד דרום לפעול לפריסת המערכת. במחצית הראשונה של 2016 הותקנה המערכת רק חלקית, ונעשית עבודה להמשך התקנת החלקים הנוספים. רק בסמוך למועד זה התקבלה החלטה לפרוס את המערכת לאורך כל הגבול.

לאחר מבצע צוק איתן חלה בזרוע היבשה התקדמות רבה בפיתוח והצטיידות באמל"ח רלוונטי להתמודדות עם המנהרות ברצועת עזה בתרחיש של תמרון ברצועה, ובנובמבר 2014 הותנעה תוכנית-אב להתעצמות ביכולות להתמודדות עם איום המנהרות בחרום לכוחות היבשה ברצועת עזה, בדגש על כוחות ההנדסה והחי"ר. רוב פרויקטי ההתעצמות בתוכנית הושלמו. עם זאת עדיין קיימים פערים, בין השאר, בתחום טקטי הקשור למנהרות ולכוחות המתמרנים ובתחום השמדת מנהרות.

"תגובה חסרה ואיטית"

פתרון אפשרי נוסף נגד המנהרות הוא הקמת מכשול תת-קרקעי. פתרון זה מקודם על-ידי מנהלת מרחב התפר - גוף שאינו נמנה עם אחד מגופי המו"פ שעסקו בנושא פיתוח אמצעים טכנולוגיים לגילוי מנהרות התקפיות. האופן שבו מקודם פתרון המכשול מצביע על חוסר שיטתיות, המתבטא בהעדר הובלה מרוכזת וסדורה של כלל המאמצים לקידום התחום הטכנולוגי בהתמודדות מול איום המנהרות, כפי שהיה טרם מבצע צוק איתן. מצב זה עלול לפגוע ביעילות של המאמץ הטכנולוגי הכולל להתמודדות עם איום זה, וחורג מנוהלי הפיתוח המקובלים.

שפירא גם בודק את המענה הארגוני של צה"ל להתמודדות עם המנהרות ומראה, כי למרות חשיבותו של האיום - לא הוקמה מינהלת תוכנית שתרכז את הטיפול בו. רק בספטמבר 2015 הוקמה בזרוע היבשה מינהלה שכזאת, אך שפירא מטיל ספק בכך שהיא תתן את המענה הדרוש.

שפירא מסכם: "גם בציר הטכנולוגי, כמו בשני הצירים האחרים - הציר המודיעיני וציר בניין הכוח והפעלתו, תגובת מערכת הביטחון להתפתחות איום המנהרות ברצועת עזה ובלבנון הייתה חסרה ואיטית, ולא צלחה במבחן התוצאה. מראשית שנות ה-2000 ועד לשנת 2010 התמודדו גופי המו"פ עם האיום באופן צר, תוך שימת דגש בעיקר על יכולת הגילוי והאיתור, ועל מערכת מרכזית אחת לגילוי מנהרות - מערכת ב'.

"לאחר כישלונה של מערכת זאת, משנת 2010 ועד למבצע 'צוק איתן' החלו גופי המו"פ בצה"ל ובמשרד הביטחון לפתח מענה רחב ועמוק יותר לאיום, אך בקצב שלא תאם את התפתחות האיום ואת הצורך המבצעי, וכן תוך מתן קשב מועט, אם בכלל, לתחומים מרכזיים בהתמודדות. יצוין לחיוב, כי לאחר המבצע חל שיפור בציר המו"פ בכל הקשור לפיתוח יכולות רלוונטיות לבט"ש, והדבר אף הוכיח את עצמו בשטח, וכן בהתקדמות בתחום האמל"ח הטקטי לכוחות המתמרנים.

"אף אם ההתמודדות עם יישומו של אמצעי טכנולוגי חדשני בתחום רגיש וייחודי מהווה אתגר מורכב, שההתמודדות עימו עלולה לגלם אי-בהירות וספקות - הרי שאין לקבל מצב שבו הדבר פוגע ביכולת להוביל פעולת יישום תכליתית ומהירה מהרגע שהצורך בה נקבע וההחלטות בעניינה התקבלו.

"נוכח מורכבות האתגר הטכנולוגי, נוכח אי-השלמת המענה לאיום במשך למעלה מ-17 שנים, ונוכח אי-העמידה בהישג הנדרש שקבע הרמטכ"ל, ממליץ משרד מבקר המדינה למשרד הביטחון ולצה"ל לבנות 'מפת דרכים' חדשה להתמודדות כוללת עם איום המנהרות".