פרופ' גד יאיר, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, כתב ספר קריא, משעשע, נוקב ומעניין על "עשרת קווי האופי הראשיים של הישראליות" (כריכת הספר), אולם לא הגדיר בו את ה"ישראליות" ומי נכלל בה, אתנית ודתית. מחד-גיסא ניתן לשער שמדובר ביהודים-ישראלים, באשר הוא מציין ש"שתי התנועות הגדולות המכוננות את הישראליות - היהדות הגלותית מצד אחד והתנועה הציונית מצד אחר" (עמ' 18). מכאן גם "הטראומה שלנו - המחוללת את החשש העמוק מהשמדה או מכיליון דתי ולאומי - עומדת אפוא בבסיס הדיבר הראשון" (עמ' 17).
מחד-גיסא הוא מביא דברי מרואיינים ש"החברה הישראלית מאוד גזענית כלפי מי שלא יהודי" (עמ' 110), אך גם מביא דברי סתירה לכך במשפט הבא: "בתוכנו אנחנו מקבלים ותומכים והכול, אבל בחוץ אנחנו גזענים, עושים לאחרים חיים מאוד קשים. על אחת כמה וכמה לערבים". מיד במשפט הבא מובאת שוב סתירה: "קשה לישראלים לקבל הימצאות של זרים/שונים בתוכה (החברה). מוזר לישראלים לראות אדם שחור, פיליפינים,
עובדים זרים. הם מתייחסים אליהם כאל שווים פחות. הערבים בכלל נתפסים כאויבים שבכל לא מגיע להם להתקיים" (עמ' 111-110). לעומת זאת, אחד המרואיינים מסביר בדברו על הייחוד באופי הקיבוצי של המדינה - "הייחוד בלהיות ישראלי, לאו-דווקא יהודי..." (עמ' 161).
"השואה - עניין שקיים בכל נפש בישראל" דומה אכן שהישראליות, שאינה מוכרת רשמית במדינת ישראל בשל אי-הכרת המדינה בלאום הישראלי, היא בגדר צאצא זהות לא לגמרי לגיטימי. אומנם פועל יוצא של הקמת מדינה ובה מהגרים ממדינות שונות, היא יצירת לאום טריטוריאלי חדש, ישראלי, בשל האזרחות הישראלית. אולם בשל הקשר הגורדי שבין הדת לבין מה שכונה לאום יהודי, הרי מי שאינו יהודי מבחינה דתית אינו יכול להיכלל בלאום היהודי של בעלי האזרחות הישראלית, ומבחינה זו צדק הסופר א.ב. יהושע שגירש את הסופר אנטון שמאס מהיכללות בלאום האזרחי, שאינו מוכר, הוא הלאום הישראלי.
תפישה זו אינה רק נסבה על הדת וההיסטוריה הדתית, אלא גם ובעיקר נובעת מההיסטוריוגרפיה הפסיכולוגית הטראומטית, ובמילות יאיר: "מבחינתנו השואה אינה היסטוריה, היא ההווה המתמיד שלנו. אנחנו רואים ומראים לכולם את מי שנכנסו מהר לנעליו של היטלר: נאצר, סדאם,
אחמדינג'אד, נסראללה" (עמ' 16). במילים אחרות: "הטראומה שלנו – המחוללת את החשש העמוק מהשמדה או מכיליון דתי ולאומי - עומדת בבסיס הדיבר הראשון" (עמ' 17). ובמקום אחר הוא טוען: "השואה היא עניין שקיים בכל נפש בישראל... זאת שכבה שנותנת ערכיות לציבור הישראלי, שעבר כל-כך הרבה גלגולים - אם שואה ואם גירוש ספרד" (עמ' 22). מכאן תפישת הקורבן, ההתקרבנות באשר "ההתמקדות בסבל שלנו, בטראומה שלנו, יוצרת בנו תוקפנות יוצאת דופן" (עמ' 30).
"אנחנו לא שמים זין על המרחב הציבורי" בקוד השני "שלובים שני מרכיבים: האחד נוגע לעמידה גאה, השני להחצפת פנים. העמידה הישראלית הגאה היא תגובה על העמידה המושפלת והשפופה של היהודים בגלות עד לכיליונם בשואה" ("כצאן לטבח" היו המילים שתמצתו ראייה זאת - י.ב.). החצפת הפנים משלימה את המסר של "לעולם לא עוד". וכאן מביא גד יאיר את המשפט הממצה - "אף אחד לא יגיד לנו, אף אחד לא יחליט עלינו", ומיד מסביר ש"הקוד הזה אינו אלא תגובה - תגובה שאינה משקפת עוצמה אלא חולשה וחרדה דווקא. חרדה מפני הכיליון" (עמ' 35). ושוב, הבסיס הוא פסיכולוגי-טרואמתי, והמגיב אינו הבוגר או ההורה שבאדם, אלא הילד הפוחד המגיב תגובת יתר המעידה על חולשתו.
הקוד השלישי מתומצת במילים: "קום והשתלט בארץ" (עמ' 55), ומוסבר שהוא נמצא "לא רק ביסוד ההתנהגות שלנו בכביש, אלא גם ביסוד התנהגויות ומנהגים רבים בחיינו - בהתנחלויות, במרחב ובשירות הציבורי, בבתי מלון ובמסעדות בחו"ל" (עמ' 55). במילים אחרות – "אנחנו לא שמים זין על המרחב הציבורי, אז אנחנו משתינים עליו" (עמ' 63).
קוד זה מתקשר לנושא ספרו של ספי רכלבסקי - "אין גבול" - בו הוא כותב בין היתר: "לכל בית יש קיר, לכל וילה יש גדר, לכל מדינה יש גבול, איפה הגבול של ישראל?" (ספרי רכלבסקי, אין גבול, הוצאת כנרת, 2008, עמ' 13). מדובר ב"חוסר גבולות", הפרעה אישיותית מוכרת. מעניין לציין שהפילוסוף אוטו וינינגר ראה את הציונות כחסרת סיכוי: "המדינה היא השלם של כל המטרות, העלולות להתגשם רק על-ידי ההתאחדות של יצורים נבונים. אבל תכונה זו (מיסודו של קאנט), רוח זו נעדרת כנראה במידה שווה אצל היהודי... מפני טעם זה נראית הציונות כחסרת סיכויים... כי הציונות, משמע השלילה של היהדות, אשר לפי האידיאה שלה היא צריכה להתפשט בכל רחבי העולם. מושג האזרח הוא מושג טראנסצנדטי ליהודי, לכן מדינה יהודית במובן העצמי של המילה לא הייתה קיימת מעולם וכן גם לעולם לא תהא כזו" (אוטו וינינגר, מין ואופי, מחקר עקרוני, הוצאת כתבים, 1953, עמ' 369). וינינגר ראה ביהודי מעצם מהותו יצור חסר גבולות, לעומתו רואה גד יאיר ביהודי-הישראלי בעל אישיות קולקטיבית של חסר גבולות, בשל הטראומות שסחב על עצמו.
"ישראל - קורבן שכמעט כל העולם רוצה לחסל" הקוד הרביעי הוא התרומה והחוזה המותנה עם המדינה "תחתנו תקבלו", שבסיסו ה"טראומה של ההתעלמות, של השארת היהודים לגורלם, של משלחות צלב אדום שלא עשו מאומה מלבד לסמן 'וי', 'ביקרנו' (בטרזין), והנאצים יכולים להמשיך. המדינה שלנו היא לא ככל המדינות, ואנחנו איננו ככל העמים, משום ששורש הסכם המחויבות ההדדית בינינו נעוץ, איך לא, בטראומה, בחוויה קשה של נטישה ואי-קבלת אחריות" (עמ' 79).
זו למעשה הדדיות של קהילות יהודים בשל איומי גויים, ולכן היא אינה מזינה סולידריות אזרחית טריטוריאלית, אלא מוסברת מתוך מצוקת היהודיות. בשל הטראומה מדובר במבנה נפשי קולקטיבי הגורם לכך ש"ישראל, לא חשוב כמה חזקה היא, עדיין נתפסת על-ידי רוב הציבור הישראלי כקורבן שכמעט כל העולם רוצה לחסל אותו" (עמ' 83).
הדיבר החמישי: "לא תצא פראייר - אימת הטרטור וההשפלה". יאיר מסביר ש"לצאת פראייר", פירושו לחוות מוות חברתי, כמעט לאבד צלם אנוש... זה ביטוי מעליב שמעיד על לוזריות וכישלון" (עמ' 88). מכאן עולה: "מאחר שמי שהוגן הוא פראייר, עומדת האנטי-פראייריות בניגוד להגינות. הישראלי מנצל כל הזדמנות לנצל" (עמ' 93).
"האסון הבא ידוע מראש, והביקורת צפויה" הדיבר השישי: "אני מדבר, משמע אני קיים - על קרב המילה ומלחמת הדעה". השיח אינו שיח של הקשבה או דיאלוג אלא "אלים, משתיק, מצנזר ומנטרל" (עמ' 102). ההסבר החינוכי לכך מצוי במשפטים הבאים: "מגיל אפס מגדלים אותנו בגטאות דמוי אפרטהייד ומטפחים בנו שנאה בין-קבוצתית", כשאת מודל "כור ההיתוך", עוקץ יאיר במילים הבאות: "שטויות, לא היה כור, ובטח לא היתוך. המותכים לא נפגשו כלל. עיירות הפיתוח היו למזרחיים, חיפה ותל אביב לאשכנזים, המשולש לערבים, המרכז ליהודים, ירושלים ובני ברק לחרדים. מבשרת ציון ורמת גן לחילונים. איפה בדיוק היו הכור וההיתוך?" (עמ' 109).
אומנם בצבא יש מפגש פנים יהודי-ישראלי, שאינו כולל את הערבים בשל אי-השתייכותם ליהודיות הישראלית, אך אם נצא לאזרחות, כשחוזרים לבית, עדיין יש סקטוריאליות עדתית-כלכלית-חברתית של המקום ממנו הגענו. שוב מדובר על תפיסת הזר והאחר שהרי "אנחנו שונאים זרים הרבה יותר משאנחנו שונאים את עצמנו" (עמ' 108).
הדיבר השביעי זכה לכותרת: "יאללה, חפיף, תאלתר - יצירתיות וחוסר רצינות" (עמ' 115), מה שניתן גם לסכם במשפט: "סמוך, יהיה בסדר!", כלומר "תרבות הסמוך". תרבות זו עומדת מול תרבות של שיטתיות מובנית וסדר, ועל כך כותב יאיר בציניות אירונית: "ההתנהגות שלנו היא תגובה על ימים נשכחים של טרום ציונות וטרום מדינה. תגובה פוסט-טראומטית. הלא כשהיינו מסודרים בעלייה לרכבת היא בסוף עצרה באושוויץ. כשירדנו ועמדנו מסודרים בתור, הם הפנו אותנו למשרפה. לפיכך כשדורשים סדר, נתבלגן. החפיפניקיות היא הרבה יותר הישרדות מסדר, משמעת, ציות והקפדה על נהלים" (עמ' 126).
אפשר גם להוסיף שבתרבות העברית, הארץ-ישראלים, למעט היקים, לא היו נשאי תרבות של סדר שלטון חוק ושיטתיות. מכאן גם ברורה הטענה הבאה: "הניסיון מלמד שהמחדלים מובנים בחברה הישראלית, שהחברה היא, היא המטפחת אותם. האסון הבא כמעט ידוע מראש, כמו הביקורת הצפויה עליו" (עמ' 135).
"הסחבקיות טבעית לנו יותר" הדיבר השמיני זכה לכותרת: "שלא יחליטו עליך - אנטי היררכיה ושוויון" (עמ' 139). ראשית הסיפא קשורה ישירות לדיבר שלא לצאת פראייר, באשר אם מישהו אחר מחליט עבורך. אולם כשפרופ' יאיר עוסק בכבוד, הוא טוען טענות שקשה להסכים עימן: "הישראלים אינם אוהבים לפקד או לטעון לזכויות יתר בשם המומחיות (אבל כן בגלל שהם יהודים לעומת הערבים הישראלים - י.ב.). הם אינם דורשים כבוד, בדיוק כפי שאינם יודעים לכבד. הסחבקיות טבעית לנו יותר..." (עמ' 141). דומה שאפשר להסכים שהישראלים אינם יודעים לכבד, אבל האם אין הם דורשים כבוד? "למה מי אתה? יא-זבל!" הוא משפט שכיח שאומנם יותר מוריד את הזולת מאשר מעלה אותנו, אבל הוא בהחלט קשור לתפישת אגו עצמית.
הדיבר התשיעי מכונה: "העסק שלך הוא העסק שלנו - על קולקטיביזם וחטטנות" (עמ' 157). הקולקטיביזם הוא יסוד מרכזי מבחינת התרבות הפוליטית שנוצרה בארץ, כפי שמסביר הסוציולוג יונתן שפירא בספריו. עיקרון זו בא לידי ביטוי הן בדת היהודית הגורסת ש"כל ישראל ערבים זה לזה", והן בכלכלה ובחברה בדמות "חברת משק העובדים", "ההסתדרות הכללית", וכמובן הדובדבן שבקצפת המיתולוגית הישראלית - הקיבוץ.
בהקשר לעיקרון זה גורס נכונה הסוציולוג יאיר ש"בראשית ההתיישבות הייתה תחושה שבארץ ישראל סוף-סוף יתאפשר להתיך את השבטים לכדי חברה לאומית אחת (שאינה כוללת את כלל אוכלוסיית הטריטוריה! - י.ב.). אבל זה היה מוטיב זר ליהדות המפוצלת, ועד מהרה התעצב כאן סדר שבטי ישן-חדש. מאז ראשית ימי העליות ועד היום נותרנו פולנים ועירקים, מרוקאים ורוסים... 'הגענו לארץ המובטחת', אמרו מהגרים שהגיעו לחופי ישראל ובעצם, הגענו לנקודת המוצא, לארץ השבטים של משה ואהרן ויהושע" (עמ' 160).
"בהקשר זה יש להסתייג מהסכמה סובייקטיבית של טענת אחד המרואיינים ש'הייחוד בלהיות ישראלי, לא דווקא יהודי, זהו האופי הקיבוצי שיש למדינה' (ובהמשך נסתרת הטענה שמדובר באוכלוסיה קטנה 'עם עבר של יהודים שהגיעו למדינה אחת שלהם')" (עמ' 161).
הצד השני של האנומליה הקיימת היא הראיה ש"בישראל מפעמת תחושת שליחות המציבה את המדינה בעמדת כלב השמירה של יהדות העולם, וכל אחד מהישראלים (כלומר חיל החלוץ היהודי בארץ - י.ב.) חש כמגויס פוטנציאלי לשליחות במוסד או בסוכנות היהודית (שהיא גוף אקסטריטוריאלי שאין לו דומה בעולם!)" (עמ' 163). על אבסורדיות היות ישראל "כלב השמירה של היהודים בעולם, ניתן להביא דוגמאות רבות, כמו למשל מהיות היהודים מעורבים בארצותיהם בכל התחומים וגם בפוליטיקה וברמות הגבוהות ביותר. דוגמה קרובה יחסית קיבלנו מהקהילה היהודית בתוניסיה, מנשיא הקהילה היהודית, רוג'ר ביסמוט, שדחה קריאת השר
סילבן שלום לעליית (הגירת - י.ב.) יהודי תוניסיה לארץ, בטענו ש'לאף גורם זר אין זכות להתערב בענייניה של תוניסיה, כולל באלה של הקהילה היהודית שחיה בארץ זאת כבר 3,000 שנה. הקהילה היהודית אוהבת את תוניסיה ואינה שוקלת לעזוב'" (אנשל פפר "יהודי ג'רבה מאמינים במהפכת היסמין", הארץ, מיום 14.12.11).
בני פלד טען שישראל איננה בגדר מדינה אלא "ועד הקהילה היהודית בפלסטינה-א"י". למעשה, כך גם תופשים אזרחי ישראל היהודים עצמם, כפי שעולה מהמשפטים הנוקבים הבאים: "כל הישראלים רואים את המדינה כעיר מקלט ליהודים, ואת כל הנקלט בה הם רואים כחלק מהמשפחה" (עמ' 164).
"הרבה ישראלים אינם מבינים מה מניע אותם" הדיבר העשירי מכונה על-ידי יאיר: "עשה אינטימיות אבל לא אהבה - כה קרובים, כה רחוקים" (עמ' 173). מדובר על הקשר הנוצר בין ישראלים ה"מתבייתים זה על זה", תוך חשיפה מהירה של הסיפור האישי ויצירת אינטימיות מיידית שלדעת יאיר "היא תיקון. היא נראית כאילו היא באה מאהבה, אבל בעצם היא באה מכאב. גם הסחבקיות שלנו ואהבת החבר'ה נובעות מפוסט-טראומה, מהגלות, מהפיזור, מהפיצול שנכפה עלינו. הישראלים מתחבקים בחום כי הם מנסים לגשר על ריחוק שנכפה על היהודים באלפיים שנות פירוד" (עמ' 175).
מעבר לאי-נכונות הטענות ההיסטוריות (כמו פירוד שנכפה), אכן צודק פרופ' יאיר ברובד הפסיכולוגי, והפוסט-טראומה היא השואה, כשהתגובה היא פסיכולוגית, תפישה עצמית כשל משפחה מורחבת אקסקלוסיבית ליהודים, המדירה מי שאינם יהודים.
בסיכום ספרו כותב המחבר ש"התנועה הציונית ביקשה לכונן את ארץ התנ"ך במתכונת מודרנית, חילונית ונאורה. היא יצרה ארץ לעם שהתכנס אחרי שקיבל פקודה לשוב...אבל 'טאף לאק', כמו שאומרים האמריקנים, זה לא ממש עבד. הנה, אפילו רפאל הלפרין האימתני, הדוגמן המושלם של יהדות השרירים (כשם מאמר של נורדאו - י.ב.), חזר בתשובה. הציונות, פרויקט שלא הושלם" (עמ' 187). ניתן לסכם טענה עקרונית זו ולומר שהציונות המדינית הפכה מתנועה שמרדה בגורל היהודי, לתנועה יהודית, הגם שהמשיכה לשאת סמליה ודגליה בראש מורם.
יאיר אינו עומד על אנומליות הזהות הלאומית–הישראלית, אך דומה שהוא מצביע נכונה, בשל הגמוניאליות הסובייקטיביות על פני האובייקטיביות הפורמאלית והרשמית (שהרי לא מוכר לאום ישראלי במדינת ישראל!), במשפטים הבאים: "יש קבוצות ישראליות יותר ויש ישראליות פחות. לא כולם ישראלים באותם המידה, לא בכולם מופנמת ההתנגשות הציוויליזטורית שבין יהדות הגולה לישראליות השרירים, לא כולם טעונים בטראומה כולה, גם לא כולם נמצאים במצב הפוסט שלה... יש קבוצות שמפעילים אותן שלושה דיברות, ויש שבהתנהגותן ממשות שמונה דיברות. הפלשתינים אזרחי ישראל הם ישראלים בדרכם..." (עמ' 189), אולם לסיפא יש להוסיף, שאין הם ישראלים בדרך כלל מבחינת הקונצנזוס היהודי-ציוני לתפישת הלאום בישראל.
חשובה גם הערת המחבר ש"העובדה שקודים תרבותיים מפעילים אותנו גם מבלי דעת פירושה שמפעיל אותנו מבנה נפשי שאינו נהיר לנו... הרבה ישראלים אינם מבינים מה מניע אותם, והרבה מן הישראליות נדחף בנו בלי שנדע למה היא כזאת ומדוע אנחנו מה שאנחנו. איננו מודעים אפילו כשאנחנו מבקרים את הישראליות ואת 'המדינה הישראלית' - גם בניכור עצמי זה אין כדי לנתק אותנו מהיותנו כאן ומהיותנו תוצר המקום" (עמ' 191). ניתן לומר גם שתת-המודע הקולקטיבי מחזק אנומליית פסיכולוגיית הזהות הלאומית העצמית של יהודי ישראל. גם אם אין פרופ' יאיר מדייק בתובנות הלאומיות הפוליטיות, יש לספרו תרומה פסיכולוגית של ממש להבנת אנומליית הזהות הלאומית של יהודי ישראל.
