הלכת כרמלי

השופטת נתניהו קובעת כי האשפוז בחמשת הימים הראשונים היה שלא בהסכמה, אך ניתן לומר שהיה כדין לפי ס' 3 לחוק לטיפול בחולי נפש התשט"ו, לפיו ניתן לקבל ללא דיחוי חולה למחלקה אם הדבר מצריך זאת. עם זאת: בחלוף חמשת הימים האשפוז לא היה בהסכמה. אכן, הפסיכיאטר המחוזי נתן לבסוף את הוראות האשפוז: אולם הוראה זו ניתנה "עם ביאת המשיח" קרי: כיומיים לאחר שהמערערת שוחררה לביתה, וכ-14 יום לאחר המועד שבו הייתה צריכה להינתן הוראת האשפוז. האם אלו פגמים פרוצדורליים בלבד? לא. הוראות "פרודצורליות" כביכול אלו הן הערובה לחרותו של הפרט שחרותו לא תשלל על-ידי הוראת אשפוז שנעשתה ברשלנות או אף בזדון ע"י חורשי רעתו! הוראת ס' 3 לחוק לטיפול בחולי נפש מאפשרת למנהל בית החולים לקבל חולה בדחיפות למחלקה במידה שהדבר אינו סובל דיחוי, אולם מרגע הקבלה, מטרת המחוקק הייתה לקצוב למנהל בית החולים לקבל גושפנקה בתוך חמישה ימים מן הפסיכיאטר המחוזי לפעולתו: זוהי הערובה בחוק שחרויות הפרט תשמרנה ולא תופרנה יתר על המידה.

השופטת נתניהו קובעת כי יש מקום לצרף את צוות בית החולים כנתבע בגין היפר חובה חקוקה שכן אשפזו את המערערת בכפייה אולם לא טרחו להשיג במקביל צו מטעמו של הפסיכיאטר המחוזי מעבר לאותם חמישה ימים המותרים, על-פי חוק, לאשפוז אדם בניגוד לרצונו ללא צו: בהיעדר צו, חובת בית החולים הייתה לשחררה.

עוד קובעת השופטת נתניהו כי על-אף שהרופאים קבעו כי האשפוז הכפוי היטיב עם המערערת, עצם שלילת חירותה מהווה נזק בר פיצוי.

המקרה דנן נכנס לגדרי עוולת כליאת השווא שבס' 27 לפקודת הנזיקין, וכן לגדרי עוולת 'היפר חובה חקוקה': דא עקא: לעניין עוולת כליאת השווא חלה הגנה במקרה הנידון, בס' 27(3) לפקודת הנזיקין (התובע היה לא שפוי בדעתו בעת המעשה): הגנה זו אינה מתקיימת לעניין העוולה שבס' 63 לפק' הנזיקין: היפר חובה חקוקה. האם, משנתה הגנה לעוולת הכליאה, ניתן לעקוף הגנה זו על-ידי הגדרת המקרה בגדרי עוולת היפר חובה חקוקה? על-פי הלכת גורדון, התשובה היא חיובית: יש שמקרה עובדתי מסוים יפרוש את רשתו על שתי עוולות. לטענת השופטת נתניהו גם אם לא מתקיימים כאן יסודותיה של עוולת כליאת השווא, די בכך שמתקיימים כאן יסודותיה של העוולה בס' 63 לפקודה, היפר חובה חקוקה, כאשר החובה שהופרה היא החובה בס' 7(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש לפיו לאחר חמישה ימי אשפוז כפוי יש לקבל לצורך המשך את אישורו של הפסיכיאטר המחוזי (או את אי אישורו, הכל תלוי בנסיבות).

כן קבעה השופטת נתניהו כי לקופת החולים אחריות שילוחית על צוות בית החולים: נכון, על-פי החוק אין לחייב באחריות שילוחית בעוולות התקיפה וכליאת השווא אולם, משהשולח הסכים לעוולות אלו, (ואין נפקא מינה אם אישרן מראש או בדיעבד ע"י הצדקתן בבית המשפט) ניתן להחזיקו כנושא באחריות שילוחית לעוולות אלו:

הפסיכיאטר המחוזי התרשל באי-תיתו את הוראת האשפוז אלא לאחר 14 יום מן המועד שהיה צריך לתיתה; הפסיכיאטר המחוזי חב חובת זהירות כלפי המאושפזים; עליו לצפות שאי מתן הוראת אשפוז בזמן תגרום לפגיעה ושלילת חירותם של חולים שלא כדין. זאת ועוד: הפסיכיאטר המחוזי חרג מסטנדרט התנהגות סביר; הוא נהג כדרך קבע לבחון בקשות להוראות אשפוז שהוגשו על שולחנו כשבועיים לאחר ביצוע האשפוז (כאשר החוק מחייב מתן אישור או שלילה של אשפוז כפוי ע"י הפסיכיאטר המחוזי כחמישה ימים לאחר קבלתו של חולה לאשפוז!), ובכך התרשל בקיום החוק באופן שיטתי; היה עליו לצפות שהתרשלותו זו הקבועה שלו תהווה דוגמה שלילית לכפופים תחתיו- מנהלי בתי החולים, כך שגם הם יפרו את החוק; ומנהלי בתי החולים, אכן הלכו בעקבות הדרג הגבוה מהם, והפרו את החוק! התרשלות הפסיכיאטר המחוזי יוצרת קשר סיבתי בין התרשלות זאת לבין אי שחרורה של המערערת בתום חמשת ימי האשפוז; נכון, בפועל מי שהפרו חובה חקוקה זו [שבסק 7(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש תשט"ו] הם צוות בית החולים; אולם לולא קיבלו דוגמה כ"כ שלילית מן הפסיכיאטר המחוזי לא היו מפרים חובה זאת! לכן הכשרתו של הפסיכיאטר המחוזי את הקרקע להתרשלות מזלזלת בהוראות החוק הביאה להתנהגות דומה, מתרשלת ומזלזלת בהוראות החוק מצד צוות בית החולים שנמנע מלשחרר את המערערת בזמן הכל לפי ס' 7(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש התשט"ו ולכן גרם לנזקה: יש, איפה, קשר סיבתי בין התרשלות הפסיכיאטר המחוזי לבין נזקה של המערערת.

למדינת ישראל אחריות שילוחית על רשלנותו במחדל של הפסיכיאטר המחוזי. היות שכך: יש לפצות את המערערת בנזק לא ממוני בסך של כעשרת אלפים שקלים, כאשר אחריותו של הפסיכיאטר המחוזי ושל רופאי בית החולים תתחלק שווה בשווה.

השופט בך מסכים כי המערערת הוחזקה בעל-כורחה, וכי חובה הייתה על המשיבים להשיג את אישורו של הפסיכיאטר המחוזי לכליאתה הנמשכת של המערערת מעבר לחמשת הימים הראשונים, ושאין מדובר בפרוצדורה בלבד אלא בערובה לשמירת זכויות האדם. כליאת המערערת מעבר לחמשת הימים הראשונים היוותה כליאת שווא, אך מתקיימת, לדידו של השופט בך, ההגנה שבסעיף 27(ג).

כליאת השוא של המערערת התבטאה במקרה דנן אך ורק באי-השגת האישור של הפסיכאטור המחוזי על-פי הוראות סעיף 7(ג) לחוק. אילו הושג אותו אישור במועד הנכון, ולא רק באופן רטרו-אקטיבי, אזי לא היה כל פגם במעשי המשיבות, ולא היה בהם משום עוולה כלשהיא, לא של כליאת שוא ולא של הפרת חובה חקוקה. משלא הושג האישור בזמן, הרי שבשל כך ובשל כך בלבד, הפך אישפוזה בעל-כרחה של המערערת לכליאת שוא. הגנה שבס' 27(ג) חלה על המעשה של אישפוזה הכפוי של המערערת ללא היתר כדין על-פי סעיף 7(ג) לחוק.

בעניין גורדון לא הייתה זהות בין האלמנטים של עוולת הנגישה שיוחסה לנתבעים ושלא הוכחה במלואה, ובין עוולת הרשלנות, שכל יסודותיה הוכחו.

לעומת זאת, במקרה שלפנינו מתבטאת כליאת השוא של המערערת כל כולה באישפוזה ללא קבלת ההיתר על-פי סעיף 7(ג) לחוק. קיימת כאן למעשה זהות מוחלטת בין כליאת השוא מחד-גיסא ובין הפרת החובה החקוקה מאידך-גיסא. ואם הביע המחוקק את דעתו, בסעיף 27(3) לפקודה, כי אין לחייב את הנתבע בעוולה של כליאת שוא בנסיבות הנתונות, סימן הוא כי גם לגבי העוולה של הפרת אותה חובה חקוקה, שבגללה הייתה הכליאה ל"כליאת שוא", זכאי הנתבע לחסות בצלה של אותה הגנה.

בכל מקרה, בו ניתן מבחינה משפטית להחיל שני סעיפי עוולה או יותר על מעשים מסוימים, על בית המשפט להשקיף על התמונה בשלמותה, לדלות את מטרת החוק ומדיניותו מסעיפיו הרלוונטיים וליישמן במידת האפשר על המקרה הקונקרטי המובא בפניו.

כדי להמחיש זאת ביחס לנושאים שלפנינו: בעניין גורדון לא מצאנו מניעה לחיוב העירייה בעוולה הכללית של רשלנות, חרף מסקנתנו כי בהעדר זדון מצדה אין היא אחראית בעוולה של "נגישה", שכן לא ראינו סתירה בין שתי תוצאות אלה, לא בנוסח החוק ולא בכללי ההיגיון.

לעומת זאת אין לדעתי ליחס למחוקק את הכונה לאפשר את חיובם של נתבעים בנסיבות הנתונות בפנינו בעוולה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החיוב בכליאת שוא נמנע בתוקף ההגנה לפי סעיף 27(3). תוצאה כזו הייתה מסכלת את תוקפה ואת משמעותה של ההגנה הכלולה בסעיף 27(3) האמור.

אשר על כן נראה, כי מן הדין לדחות את הערעור ביחס למשיבות 3 ו-4 ובעקבות כך גם את הערעור נגד יתר המשיבים, אשר אחריותם נגזרת מאחריותן של אותן משיבות.

עם זאת, מצטרף השופט בך אל דברי הביקורת אשר נשמעו ע"י השופטת נתניהו.

השופט דב לוין מסכים עם השופט בך כי דין הערעור להדחות מטעמיו.

בעניין דנן, העוולות כליאת שוא והפרת חובה חקוקה, בשל המחדל באי השגת אישורו של הפסיכיאטר המחוזי להמשך אישפוזה של המערערת כנדרש על-פי החוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו - 1955, כרוכות ושלובות זה בזה. אלמלא המחדל שבאי השגת האשור במועד, לא הייתה קמה ומתקיימת עוולת כליאת השוא. אלמלא החשש שאדם יאושפז בכפייה מעבר למתחייב במצב חרום, שאינו עולה על חמישה ימים, לא הייתה נדרשת חובת האשור על-ידי המחוקק - הא בהא תליא.