מיליונים האמינו לדבריו של טראמפ וזה מה שרלוונטי

אפשר גם לומר: זה בסך-הכל טראמפ, כולם יודעים איך הוא מדבר ולא לוקחים אותו ברצינות.

ורמיל: "אנשים לקחו אותו ברצינות. זו עובדה. לדבריו יש יותר משקל כנשיא וכנשיא לשעבר. הוא יודע מעבר לכל ספק שמיליונים מקשיבים לו ומוכנים לפעול לפי מה שהוא אומר. כאשר הוא מקדם דברים מסוימים ואנשים עושים את זה, המעשים באים מהמילים שלו – מה שמחזק את המסקנה שדבריו אינם רק הבעת דעה. הוא לא אמר: היי, זה לא יהיה מצחיק אם נייצר אלקטורים מזויפים ונשלח אותם לוושינגטון ואיש לא יידע? הוא אמר: בואו נעשה את זה. ואנשים עשו את זה.

"אם אתה אומר לתומכיך שהבחירות נגנבו ממך ואתה נשיא ארה"ב, אלו לא פטפוטי סרק – גם אם זו צורת הדיבור שלך. בשיטה שלנו אמורים להאמין לנשיא ארה"ב. המילים שלו כל כך חזקות ומשפיעות ומרחיקות לכת, עד שקשה פשוט לנפנף אותן כדעות בומבסטיות ותו לא. אם אתה לוקח ברצינות את כל מה שטראמפ אומר שאלו ההגנות שלו – למה שהוא יהיה נשיא? הוא לא לוקח אחריות על כלום, רק מאשים אחרים. הכישור היחיד שלו הוא בריחה מאחריות".

שיחתנו התקיימה למחרת החלטת בית המשפט הפדרלי לערעורים, לפיה אין לטראמפ חסינות מוחלטת כנשיא ולקראת ערעורו לבית המשפט העליון. "זה פסק דין מצוין, מעמיק ומנומק", מחמיא ורמיל לשופטות קארן הנדרסון (מינוי של ג'ורג' בוש הבן), מישל צ'יילדז ופלורנס פאן (מינויים של ג'ו ביידן). "בית המשפט לערעורים אומר שאיש אינו מעל החוק".

האם בית המשפט העליון ידון בערעורו של טראמפ? "יותר מכל בית המשפט העליון אוהב להכריע בין פסקי דין סותרים, וזה לא המצב כאן. זה פסק דין מנומק היטב ואין לו סיבה להתערב. מצד שני, לא צריך להשאיר פתוחה את שאלת חסינותו של הנשיא, שהיא שאלת יסוד במערכת השלטון ובהפרדת הרשויות, ובית המשפט העליון צריך להכריע בזה", מציג ורמיל את שתי האפשרויות.

"אני נוטה להעדיף את נקודת המבט השנייה. מאוד לא מספק להשאיר את זה בידי בית המשפט לערעורים. איזו שאלה חוקתית חשובה יותר אפשר להעלות על הדעת? לדעתי הם יסכימו עם בית המשפט לערעורים", הוא כבר חוזה את התוצאה. לדעת ורמיל, נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, ינסה להגיע להחלטה פה אחד של כל תשעת השופטים, אולי בפסק דין של פשרה שלא ייכנס לכל ההיבטים של החסינות.

ורמיל מזכיר, כי במקרה החשוב ביותר הקודם – כאשר בית המשפט חייב את הנשיא ריצ'רד ניקסון למסור את ההקלטות של שיחותיו לתובע המיוחד בפרשת ווטרגייט – פסק הדין ניתן פה אחד (שמונה-אפס, לאחר שהשופט ויליאם רנקוויסט פסל את עצמו בשל היכרותו עם כמה מהמעורבים בפרשה). "השופטים שם עמלו קשה מאוד כדי להגיע לקונצנזוס. הם ניסחו וניסחו וניסחו. אומנם פסק הדין ניתן מהר מאוד [שלושה שבועות לאחר הדיון], אבל הם עבדו כל דקה באותם שבועות.

"יש הטוענים שרוברטס אין יכולת להביא את עמיתיו להסכים פה אחד, לאחר שאיבד את תמיכתם של השופטים השמרנים" – למרות שהוא עצמו נחשב לשמרן, אם כי מתון; "אני לא משוכנע שזה נכון. בזה הוא יכול לנסות לאחד את בית המשפט". חוץ מזה, ישנה שאלת העיתוי: "יש להם במושב הזה כמה תיקים גדולים וקשים, והם עשויים להחליט רק בגלל זה לא לדון בערעור. אבל אם יקחו את התיק, הם יכריעו במהירות".

ורמיל משרטט לוח זמנים אפשרי: אפשר לתת לממשל כמה ימים להגיב על הערעור, להודיע שבוע לאחר מכן על מועד הדיון, לקבוע אותו למארס/אפריל או לתחילת מאי ולהכריע באמצע/סוף מאי. לעומת זאת, אם הדיון יתקיים מאוחר יותר ופסק הדין יינתן רק בפגרה (יולי-אוגוסט), ובהנחה שהערעור יידחה, יהיה קשה לקיים את המשפט חודש-חודשיים בלבד לפני הבחירות ובכך להרחיק את טראמפ מהקמפיין בשל חובתו להיות נוכח במשפטו. "זה לא צריך להכריע, אבל זהו נימוק שאפשר להביא בחשבון. אם ההכרעה לא תהיה בקיץ – זה כבר יהיה רק לאחר הבחירות".