הערות למצב, ביבי ואיווט והעיוות

ביבי גרר את המדינה לבחירות חדשות על גבול הטירוף, ולא איווט. מפני שאדם הגון היה מניח לנשיא ראובן ריבלין לנסות ולמנות ח"כ אחר שירכיב את הממשלה. כך נעשה בעבר, חיים ויצמן הטיל על פנחס רוזן (1951) ויצחק בן צבי על לוי אשכול (1961), וביבי לא הניח.

הרי נוכח המצב הנזיל ייתכן כי אילו, למשל, הטיל על יולי אדלשטיין, אביגדור ליברמן היה סומך עליו ועל מילה שלו שינהג כרוח החוק באשר לגיוס החרדים ולא יעשה קומבינות. לבנימין נתניהו אין הוא מאמין, והוא מכיר אותו טוב מכולנו, ומדייק.

ביבי התנהג כעבריין נמלט (זה ביטוי חד וקולע של אהוד אולמרט, שאין לסלוח לו על עבירותיו עד שיביע חרטה כנה. אבל יש להזכיר זאת על-פי הכלל ש"כל המביא דבר מפי אומרו מביא גאולה לעולם"). גם לעבריין נמלט עומדת חזקת החפות, שהרי לא הורשע עדיין. בכל זאת עבריין נמלט הוא מי שחזקת החפות שלו פורמלית בלבד.

ההרשעה המהותית, לא המשפטית, נמצאה בהצעתו לעבודה לבטל את כל יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות ובלבד שיניחו לו להישאר על כסאו עד שיתברר מצבו המשפטי (זוכרים את שירו של חיים גורי על המלך אחאב שכבר אינו בין החיים אבל שמשיו מוסיפים להריץ אותו בעגלה כאילו הוא מנהל עדיין את המלחמה? ביבי, שיחיה עד 120, הוא מבחינה אישית ורוחנית כמו אחאב של גורי). אלוף העולם בציניות, וסביר להניח כי גם קיווה לשקר להם כפי ששיקר לכל אורך מערכת הבחירות האחרונה (בראיון הראוי שערכה עימו קרן מרציאנו).

ד"ר יועז הנדל כינה את עמיתיו "סמרטוטים". הם כאלה. רובם ככולם לא רצו בבחירות חדשות, אבל ביבי הדיקטטור במפלגתו, ומי שמצר את הדמוקרטיה במדינה, כפה עליהם להצביע כרצונו ונגד דעתם, ואיש לא קם ואיש לא צפצף ואיש לא שאג.

הציונות הדתית בבעיה חמורה, בראשה או אנשים שהבנתם בינונית או כאלה שסכנתם גדולה. הבחירות הן הזדמנות לתקן. משה כחלון התגלה כאלוף העליבות, צר לי עליו, היה תקווה גדולה וחיננית. מרכז ליכוד חכם ואחראי לא יאשר את ההסכם על פיו ביבי קנה אותו בחזרה לליכוד.

שוב הונח המבחן העיקרי על כתפי ד"ר אביחי מנדלבליט. יש רק דרך אחת להמשיך בה והיא לסרב לדחות את השימוע. אני, שלא מאמין לביבי בשתי פרשיות הצוללות, הישראלית והמצרית, משוכנע כי יש בידו לממן את פרקליטיו, ואם אינו רוצה - ממתינה לרשותו הסנגוריה הציבורית.

ביבי הטיל עתה את ישראל לאיבה מחודשת, להסתה ולהסטה, ולקפאון מדיני וביטחוני וכלכלי. הוא כאדם הפוצע מחדש את הצלקת המגוננת על פצע קודם.

[פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]