"חזק ואמץ ואל תחת", נאמר בהודעת
ש"ס אחרי ההחלטה להעמיד את ראש ממשלת ישראל לדין. לעומתם יוצאים נבחרי ציבור ערביי ישראל (אלו שמסרבים לקרוא לעצמם ישראלים, הם עתה "פלשתינים") בצהלות: "ביום שנתניהו ישלם על פשעיו הפליליים, נוכל להתחיל לתקן את הנזק שהסב בפשעיו החברתיים. הגזענות והשנאה שהפיץ לא יעלמו אתו למעשיהו, וזה תלוי בנו לבנות יחד חברה שוחרת שלום ודמוקרטיה שוויונית שתשרת את כלל אזרחי המדינה" (
איימן עודה). אמן ואמן, נתניהו ודאי גם אחראי לאלימות בקרב ערביי ישראל. טוב שיש מישהו שניתן להאשים (בד"כ זה תפקיד עצם קיום מדינת ישראל!).
ומוסיפים אותם נאמני "פלשתין: "ביבי ימצא אשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אבל גם בהסתה, בגזל, בחרחור מלחמה, בהעמקת פערים ובכיבוש. נסלק אותו מהחיים הציבוריים עוד לפני שישלח לכלא" (עאידה תומא-סלימאן). הכיבוש - ביבי אחראי לכיבוש, הוא ולא אחר, ולעצם החוצפה היהודית שהם (היהודים) קבעו מושבם בין הנהר ל
ירדן, והגיע הזמן שיארזו את מזוודותיהם ויחזרו לארצות מקורם.
נשמעים אותם אנשי ציבור כמו חברתם הזוטרה בקונגרס האמריקני שתארה את התקפות ה-11 בספטמבר, 2001, על ארה"ב כ"כמה אנשים עשו משהו אי-שם". 3,000 אנשים חפים מפשע סיימו את חייהם בבנייני התאומים בניו-יורק באותו יום שלישי בבוקר, וברשות הפלשתינית חילקו סוכריות ויצאו לצהול ברחובות. כמובן שהמוסלמים הטרוריסטים הם גיבורים עבור חברת הקונגרס וחבר מרעיה.
כך באותו יום שלישי לפני 18 שנים, וכך היום, ב-11 בנומבמבר, 2019. את עורם האמיתי של אלו האוהבים לקרוא לעצמם "פלשתינים" (ללא היכולת אפילו לבטא את השם כהלכה, ובלי להבין מי ומה היו הפלשתים ועל מה הם נקראו בזמן התנ"ך - שם כולל לפולש למקום לא להם) אנו רואים פעם אחר פעם, והנה אציין שני מקרים נוספים מני רבים: בלינץ׳ בתחנת המשטרה עם שני המילואימניקים ובעזה עת הם יורים מבניינים מלאים אזרחים.
מעשה מיידי
הוזהרנו בעבר "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון", ומדוע? דוד, שבית יהודה המליכו למלך עליו, שב מהכות את העמלק. לשם מגיע נער, בן איש גר עמלקי, ומספר על מות שאול ויהונתן בנו. לא כעד, כי אם כמישהו שנטל חלק בזרוז המוות. דוק קורע את בגדיו, כך גם כל האנשים אשר אתו, "ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה׳ ועל בית ישראל, כי נפלו בחרב" (שמואל ב׳ א׳:12)ֿֿ.
ההיסטוריה המורכבת הושמה הצידה, והעצב אמיתי, כך גם ההבנה של האסון הנפל על העם כולו, לא רק על הנופלים. דוד מלמדנו לקח חשוב - אנחנו עם אחד, לא מפולג, ומה שקורה לפלג אחד קורה לכולנו, ועל אחת כמה וכמה מה שקורה למי שנמשח כמנהיגנו משול כאילו קרה לכל אחד ואחת מאתנו. שואל דוד את הנער בן עאיש גר עמלקי, "איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ה׳"? (שם 14) וגוזר עליו בו במקום גזר דין מות: "דמך על ראשך כי פיך ענה בך לאמר, אנכי מותתי את משיח ה׳" (שם 16).
האקט הראשון של דוד הוא האבל, ואחריו המעשה המיידי, המתבקש, התשלום שחייב היה להגבות: מי שפגע במשיח האלוהים, דינו מוות. חרץ (או הכריז) דוד את גזר הדין, והדבר בוצע בו במקום, ללא עיכוב. ואז מזהיר דוד את הקהל כולו (אזהרה שראוי היה שתשמע בישראל הלילה): "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון"! שכן כמו בימינו כך גם בימים קדומים, "פן תשמחנה בנות פלישתים" ו"פן תעלוזנה בנות הערלים".
אם נופל היה מטוס אדיר (F35i חמקן) שבו טייס ישראלי אחד, והטייס נופל חי בשבי האויב, האזהרה הייתה תקפה גם אז, שכן האויב מולנו עולץ וצוהל כל אימת שנופלים אנשים מאתנו, וככל שהנופל חשוב או מפורסם יותר או ככל שמעשה הרצח נתעב יותר (ראה משפחת פוגל לדוגמא), כך האויב שמח יותר. אולי תכונה אופינית היא במזרח התיכון, כי מה עושים מאמיני דאעש? שורפים טייס בכלוב או עורפים את ראשו של בנו של פרופ׳ יהודה פרל, ויוצאים בחגיגות. נופלים מגדלי התאומים, וברמאלה מחלקים מגשי ממתקים בחוצות העיר. נחטף חייל פשוט,
גלעד שליט, אפילו לא לוחם, ובעזה מנצלים זאת מהלך שנים, כך גם עם גופותיהם של לוחמים כאורון שאול ו
הדר גולדין הי"ד.
מתקפה נגד כולנו
כך יוצאים להם נבחרי הציבור, ראשי ערביי ישראל, בצהלה רבה וכבר חורצים דינו ודמו של ראש הממשלה, עוד טרם אפילו הועמד לדין בפני בית משפט בישראל. תמה אני, אפילו אם ראש הממשלה אשם בכל כתבי האשמה שמוגשים נגדו, האם לא מסוגלים אנו למצוא מידה אחת של רחמים בלבנו? ואם אין - האם אנחנו לא מבינים שעצם קיומנו אנו מתערער, שכן המתקפה נגד ראש הממשלה היא מתקפה נגד כולנו? נחליש את הביצורים, נערער את העמידה האיתנה, המאוחדת, והנה תבקענה החומות, יפלו השומרים ויחרב הבית. כבר היינו בתסריט זה, ועד עצם היום הזה אנחנו זוכרים זאת (גם מי שלא רוצה, לפי החוק בתשעה באב הכל סגור בארץ. שאלו את ילדיכם מה לימדו אותם בבית הספר מדוע).
הנוער של היום לא יודע רבות ממה שכתוב בתנ"ך, וגם מי שאולי לא מאמין, טוב שידע את ההיסטוריה של עמו שלו, שכן העולם כולו שופט אותנו לפי אותה היסטוריה (ובו בזמן מנסה למחוק אותה כאילו לא הייתה ולא נבראה). יתרה מזאת, למדנו שמי שלא יודע את ההיסטוריה, עלול לחזור עליה. אז נחזור לקינת דוד על שאול ועל יהונתן בנו (שמואל ב׳, א: 17-27):
"ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו /
ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר /
הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים /
אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון,
פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים /
הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם, ושדי תרומות
כי שם נגעל מגן גבורים, מגן שאול, בלי משיח בשמן /
מדם חללים מחלב גיבורים,
קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם /
שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו
מנשרים קלו, מאריות גברו /
בנות ישראל, אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים
המעלה עדי זהב על לבושכן /
איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה, יהונתן על במותיך חלל /
צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאד,
נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים /
איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה
איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה!".
את זאת עוד נלמד על בשרנו בעתיד הלא רחוק לבוא. אך איך עזרנו אנחנו, השתתפנו בצהלות וריקודי אויבינו, הוספנו שמן למדורה ולא הבנו שהאש הזדונית עוד תשיג גם אותנו? הלא טפשים אנחנו, וכמו אותו נער בן איש גר עמלקי, גורלנו נחרץ היום.
בארץ שונאים את ראש הממשלה כפי שבעולם שונאים את מדינת ישראל. בארץ מתעסקים בראש הממשלה והקרובים אליו, בדיוק כמו שבארה"ב מנסים הדמוקרטים לערער את אחיזתו של הנשיא טראמפ במושכות המנהיגות של המדינה. איך לא מצאנו ולו פינת נדחת בלב לסלוח ולהכיל, אפילו אם הכל נכון, אמת לאמיתה, וכך יוכח בעתיד. אם לא מוצא חן בעינינו מה שקורה, או המפלגה השלטת, האם נגיע לגבול עזה או סוריה ונשתף פעולה עם אויבינו? בארץ חלם כאן, מסתבר שכן, אז מדוע מתפלא אני שאיש לא רואה שהריקודים הערב הם ריקודים עצמאיים על הקבר שאנחנו כורים לעצמנו?
