במצור

אין אדם בארץ, אין אדם בעולם, היודע לומר כמה זמן יעבור עד אשר תחדל מגפת הקורונה לאיים על הקיום, פשוטו כמשמעו, של תושבי המדינות הפלנטה, ותושבי מדינה ישראל בכלל.

ההגנה על החיים, בלימת תנופת ההידבקות באמצעים המשנים כמעט מן היסוד דפוסי התנהלות הבנויים על קרבת בני האדם אלה לאלה, היא הכרח שלא יגונה. בניית סכרים שיגנו מפני גאות פטאלית של התחלואה במחיר ויתור על חופש תנועה מבוקר, על כל התקהלות לכל צורך ועניין שאינה כרוכה בשמירת החיים עצמם, כגון בריאות, מזון, היא מובנת מאליו. ציות אורתודוקסי להוראות היוצאות מפי האחראים המורשים על שלום הציבור הוא מצוות עשה הדוחה מוסכמות מקדמת דנא והיא תנאי לעמידה במצור בכוחות משותפים ולסיכוי להכות את הצר עלינו בטרם יפיל עלינו חומות מגן ויכה בנו ללא רחם.


זה מתחיל עם הבנה עמוקה, כי למרות הממצאים הסטטיסטיים המצביעים על פגיעה אנושה באוכלוסייה מזדקנת וקלה יותר יחסית על אוכלוסייה צעירה, כל בני האדם כולם שווים בזכותם לחיים, והכל ערבים אלה לאלה ואלה באלה, וכל האומר כי לעת כזאת יש להקריב את הזקנים שקצבת חייהם מתקצרת והולכת ממילא, כדי להציל את עולי הימים שחייהם לפניהם - פוגע פגיעה אנושה בכיבוד 'אב ואם', ובכיבוד 'מבשרך לא תתעלם', ובכיבוד 'מזקנים אתבונן', ובכיבוד 'והדרת פני זקן' לאורך ימים, בימי המגפה ולאחריהם, ויוצר סולם ערכים ממנו יתקשו לרדת אחרי שעלו בו בימי המצור. זה סולם אסור בכל זמן. גם אם הוא מוצב ארצה בימי הקורונה, הוא לא מגיע השמיימה אף פעם. הכל שווים תמיד, ואם במצור יקריבו את הערך הזה בלחץ אימי המגפה, לא יידעו לקדש אותו גם אחרי שמגפה תיעצר.

גם בימי מצור צריכים להבטיח כי יש דין ויש דיין, כי שופטים ושוטרים יבטיחו שאיש את רעהו חיים לא בלעו, שרכוש יישמר מכל משמר, ועבריינים לא יצאו נשכרים. הקפאת המשפט היא בחינת הנעשה שאין להשיבו, שאם חיים - 'מסתדרים' - לא יום ולא יומיים אלא לתקופה העלולה להימשך ימים ושבועות וחדשים מרובים, ייבחרו לחיות ו'להסתד"ר עם קצת פחות דין וקצת פחות דיין ועם הרבה מאוד תיקים שהצטברו לפקק מייאש כשירווח לנו, ונמצא כי הבאנו עמנו עיי מפולת של הדמוקרטיה מן המצור אל הרווחה.

בימי מצור צריכים לאחד כוחות, אבל רצון הציבור כולו חייב לבא לכלל ביטוי והנהגה צריכה לשקף את ההבנה כי הקיום בשעת חירום מובטח על-ידי הסכמה בין שונים לחתור למשותף המקיים את הכלל. הפיקוד העליון על שלום הציבור מוכרח להישאר ביד הציבור, אם כי, לכאורה. קל יותר להפקיד על הכלל קברניט אחד שהכל הולכים אחריו, והכל סומכים על הנהגתו והכל סמוכים ובטוחים כי הדן יחידי דן טוב יותר מן הדן ברוב עם ובסינון מחוקות. אבל חלילה לנו. תקופה ממושכת, אין מנוס מלהתכונן לכך, במציאות המחייבת החלטות מתחדשות על-פי תעתועי המחלה שאין להם שיעור, מחייבת להשאיר על-כנם את מוסדות הדמוקרטיה הייצוגית, כי דמוקרטיה אם היא חיה ללא חמצן יום אחד, לא תקום למחרת גם אם ינשימו אותה. קיומה לעת מבחן יחשל אותה וייתן בידה כוח לשקם ביתר שאת וביתר הצלחה את המדינה שנפגעה בכלכלה שלה, במערכות התעשיה והייצור, במוסדות החינוך, באומנויות, בתקשורת, באימוץ הפרופורציות וסדרי העדיפות המעמיקות.

'לעולם יהיה אדם'. 'יהיה אדם' בימי הטובה כבימי הרעה. בימי הברכה כבימי הקללה. בימי הרווחה כבימי הצרה. לעולם. כתר הקורונה יוסר מראש דאגות קיומנו. הנגיף - יוגף. ייקח זמן. אבל הוא יינגף לפנינו, אבל אם המחיר יהיה חלילה ויתור על מוסר צנעת הפרט, על שוויון הערך והמעמד של כל אדם ואדם בתוכנו, על סידוק המשפט, על כבילת הדמוקרטיה בשלשלות של חירום, נצטרך חלילה להודות כי הנגיף המובס הביס את היקר לנו מכל. אסור.