מלחמה מושתקת

בלי הרבה אזכורים בתקשורת ובציבור, חלף 29 באוקטובר - יום השנה ה-64 לפרוץ מלחמת סיני (הידועה בישראל כמבצע "קדש"). נראה, כי אפילו צבאנו אינו שש להזכירה - כנראה, נכנע שוב לרוחות הרעות, שנושבות באקדמיה, בתקשורת ובשמאל הישראלי, ומשבשות את דעתו.

ב-29 באוקטובר 1956, ממש לפני היציאה לפעולה, ניתקו מטוסי מוסטנג של חיל-האוויר את כבלי הטלפון במרחבי סיני. לאחר מכן יצאו הכוחות לדרכם. לפנות ערב הצניחו מטוסי דקוטה של חיל-האוויר את מרבית גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של רפאל איתן (רפול) בקרבת מצבת פארקר, ממזרח למצר מיתלה במערב סיני. כוחות שריון ורגלים עלו על רצועת עזה; אוגדה אוגדה 38 בפיקודו של אל"ם יהודה ואלך (לימים - היסטוריון בכיר באוניברסיטת תל אביב) נעה בציר המרכזי לעבר אום-כתף ואבו-עגילה; וחטיבת מילואי החי"ר 9 עודד נעה לאורך החוף המזרחי של סיני עד שכבשה את שארם אלשיח'.

במלחמת סיני "עשתה חטיבה 7 היסטוריה": הכריעה, כצפוי, בקרב שנוי במחלוקת את מערכי המצרים בסכר רואיפה ובאבו-עגילה. חטיבה 7 גילתה למפקדי צבאנו סוד ידוע, שהשריון הוא מלכת קרב היבשה - דבר, שלא למדו ממלחמת העולם השנייה. ביצועי שאר היחידות, חוץ מחטיבה 9, היו בעייתיים בלשון המעטה, אך המערך המצרי בסיני התמוטט. כנראה, כיוון שמבצע "קדש" היה במסגרת קשר אנגלי-צרפתי-ישראלי לתקוף את מצרים, כדי לבטל את הלאמת תעלת סואץ. העסקה סוכמה בוועידת סֶוֶר בצרפת, ונשמרה שנים בסוד, כיאות לקנוניה, שלא הייתה ראשונה בתולדות מלחמות ישראל, וכנראה, לא האחרונה.

במהלך המלחמה השתלט חיל-הים על המשחתת "איברהים אל-אוואל" המצרית, וכמאה מיהודי מצרים הועלו ארצה מפורט סעיד במבצע "תושייה" של "המוסד".

המטרה הרשמית של ישראל במלחמה הייתה כביכול להפסיק את פעילות המסתננים (פדאיון) הערביים, שנוהלה בידי המודיעין המצרי. היא הושגה כמעט במלואה, למרות שהסתננויות חמושות לישראל נמשכו עד תחילת שנות השישים (שבהן החליף ארגון פתח את המסתננים). לישראל ניתנו כאחת עשרה שנות שקט יחסי בגבולותיה (פרט לגבול הסורי), שנוצלו לעלייה, להתיישבות ולפיתוח - עד מלחמת ששת הימים.

אכיפה מפלה

למי שעדיין זקוקים להוכחה לכך, שמערכת אכיפת החוק מוּטה ומפלה, ופועלת כמעט רק נגד אנשי ימין ונגד מתנחלים, כדאי לקרוא את הכתבה של יוני רוטנברג בעיתון 'בשבע' (22 באוקטובר השנה). רוטנברג מתאר את פעולת היחידה המרכזית (ימ"ר) במחוז ש"י (שומרון ויהודה) במשטרת ישראל, שמוציאה כשישים מיליוני שקלים בשנה על רדיפת יהודים ולא על אכיפת החוק, בהתאם לרוח הרעה שהשרה שי ניצן, כשהיה ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה לפני כעשור. לדעתו, יש "חוסר פרופורציה מוחלט בין משאבים שמושקעים ביחידה היוקרתית בסיכול ובחקירת פשיעה לאומנית יהודית, ובין שאר המטרות, שעליהן מופקדת היחידה...". כתוצאה מכך נפגעת תחושת הביטחון של התושבים היהודיים ביהודה, בשומרון ובבקעת הירדן.

התשובות המתחמקות של משטרת ישראל לשאלות בנושא מעידות יותר מכל, כי רוטנברג ו'בשבע' עלו על תיבת פנדורה גדושה, או, ליתר דיוק, על פעילות משטרתית, שאין עליה בקרה (כנראה, נוהג קבוע במשטרת דה-פינס שלנו), והיא מוּנעת אך ורק על-ידי כוונת זדון להציק ליהודים תושבי יהודה, שומרון ובקעת הירדן. כמובן, זו אינה גזענות... איך אתם מעלים על דעתכם רעיון כזה?! הצקה למתיישבים יהודיים הנה מצווה קדושה אליבא דניצן וכנופייתו.

לכסף הרב, שהושקע בהטרדת יהודים ולא בשמירה על ביטחונם, יש תשואה חשובה ביותר: 134 תיקים על עבירות זוטות ו/או קלות בפשיעה לאומנית יהודית בשנת 2017. זאת, לעומת 92 מקרי אונס, שנחקרו ב-2018 בכל מרחב המחוז, והניבו 64 תיקים פליליים ואפס (!) תיקים [בימ"ר ש"י] של פשיעה חקלאית בשלוש השנים 2020-2017, שהביאו את החקלאים היהודיים להחלטה לא להטריח את עצמם להגיש תלונות בנושא. ממילא הן לא ייחקרו. כשתושבי שדה אפרים צילמו את מציתי שדותיהם, "התשובה לא איחרה לבוא: משטרת מודיעין עלית הודיעה, כי התיק יועבר לימ"ר [ש"י], ולאחרונה נמסר למתלוננים, כי התיק לקראת סגירה בלא שנעצרו חשודים", כותב רוטנברג.

אזור ש"י נחשב ל"מפל פשיעה" - עוד תוצר מדהים של מכבסת המלים במשטרה - כלומר, הוא מקור לנשק בלתי-חוקי ולשיווקו ברחבי המדינה. בשנת 2017 קבע מבקר המדינה, שלמרות פעילות ימ"ר ש"י, "לא ניכר שינוי משמעותי [במצב]" גם כיוון שאין שיתוף פעולה בין המשטרה לבין השב"כ וצה"ל. התוצאה: ימ"ר ש"י טיפלה רק בשישה-עשר תיקים של עבירות אמצעי-לחימה בשנת 2016; ב-39 בשנה שלאחריה; ב-54 תיקים בשנת 2018. השוואה למרץ הבלתי-נלאה של ימ"ר ש"י בפעולותיה נגד "נערי הגבעות" מבהירה היטב את סולם העדיפות המעוות-מאוד של הימ"ר.

פסטיבל מיותר

"אני חושב שאתה מחמיץ את העיקר הפעם", כתב ד"ר ישראל, ידידי, בתגובה על מה שכתבתי בטורי נגד אשפוז סאאב עריקאת, החולה בקורונה, בבית-החולים הדסה בעין-כרם. "השאלה איננה אם מגיע או לא מגיע לעריקאת לקבל טיפול רפואי בישראל. זה נושא לדיון בפני עצמו. הבעיה היא הסיכון, שישראל לקחה על עצמה בלי לחשוב. תאר לך, שהוא ימות בבית-חולים ישראלי - אני מבין שהסיכוי לכך גבוה, כי מצבו הוא בכי רע. אתה מתאר לך איזה רעש זה יעשה? הרי איש לא יאמין, שהוא מת מסיבות טבעיות.

וזה יהיה לא רק בציבור הערבי. זה יהיה גם בשמאל הישראלי. אני מקווה, שאתה עוד זוכר את הסיפורים, שישראל הרעילה את יאסר ערפאת. המפיץ הראשי שלהם היה אורי אבנרי. לשם מה ישראל צריכה חזרה על הפסטיבל הזה"?

מיותרים

משבר קורונה גרם ליצירתיות רבה של אנשים. בין השאר, אהבתי את הרעיון, שנוצרו קבוצות מסירה בוואטסאפ, שבהן מוסרים אנשים חפצים, שהפכו למיותרים בבתיהם. ומי אין לו ערמת מיותרים בביתו?!

פיתוח מעניין של הרעיון הנו עמדות מסירה, שצצות בהרבה מקומות - דוכן, או ארון, שמוצבים ברשות הרבים, ואליהם מביאים הבריות את חפציהם המיותרים - במקום לזורקם לפח הזבל. משך שנים אני מביא בגדים מיותרים שלנו, של ילדיי ושל נכדיי ל"ביגודיות" של ויצ"ו, שמוכרות אותם למעוניינים במחירי מציאה. יש מי שיוכל ליהנות מהם.

רעיון מקורי ראיתי בפאתי תל-מונד: ספרייה, שאליה מביאים התושבים ספרים, שסר חִנם בעיניהם, וכל דיכפין בא ונוטלם. זה פתרון הרבה יותר אסתטי מאשר להשליך את הספרים בפינת רחוב.

לא-אמת

אונס המציאות, כדי שתתאים להשקפתם של תסריטאים ושל יוצרים, אינו חדש. לרוב היוצרים הגדולים יש דעות, ויצירותיהם משרתות אותן. אך הם מתארים את גיבורי יצירותיהם בצורה הגונה ולא-לעגנית. את אמנון לורד הרגיז התיאור הלעגני של שוניה - מש"ק המודיעין, שהתריע כביכול על המלחמה בסדרה ימי נעילה"; והוא צודק לחלוטין.

איני בא לשלול את זכותם של היוצרים להיות אנטי-מלחמתיים (בעיקר, כשזה הקו, הנדרש מהם על-ידי הממונים עליהם, על-ידי מאשרי התוכניות ועל-ידי הבראנז'ה). הם אנשי תאגיד כאן, המוכה קשות בשמאלנות, ואינם יכולים להפוך את עורם; אך, לפחות, היראו הוגנים... אומנם בברנז'ה יאהבו אתכם על ההצגה הנבזית של המתריע, אך אתם מעוללים עוול ללוחמים, ומעוותים את תפיסת הדורות, שלא חוו את המלחמה (כלומר, רוב תושבי ישראל כיום), ויסתמכו על השטוּת שיצרתם, ובעיקר, כשאינה אמת, אלא זדון.

בניגוד לי, טוען אמנון לורד בטורו, שההצגה הנבזית של שוניה הנה גם תוצאה של מוגבלות היוצרים, "הסדרה 'שעת נעילה' בעיניי גרועה ברמה האמנותית, מזה, ופוגעת בגסות בקורבנם של לוחמי מלחמת יום הכיפורים, מזה", כותב לי יאיר פטיש על מה שראה, ומשקף דעת רבים, שהגיעה אליי.

אסיים בהערה אישית: מרגיזה אותי הפרסומת הדוחה והבומבסטית לסדרה, שמבטיחה סיפורים, שטרם סופרו. איפה הם?! ... קצת ענווה והרבה אמת בפרסום לא יזיקו לעומדים מאחורי הפקת הסדרה, הקרנתה וקידומה.