פרשת וישב (ב')

פרשת "וישב" חובקת בחובה יריעות חיים שכולנו חווים בחיי היום יום. סיפור אהבת הורים-ילדים, סיפור העדפת בן אחד וקנאת האחר. סיפור החלום - האם זו פנטזיה או תאור מצב המשפיע ומנווט את חייו של החולם. סיפור הלבנת פנים - בסיפור של תמר ויהודה, האם זו דרך ראויה להתנהלות חברתית.

סיפור יוסף ואחיו - סיפור של הטרדה מינית מצד אישה ומולה מידת ריסון, איפוק ועידון של הגבר המאוים - יוסף. בעוד אחיו, יהודה, מול תמר מעד ולא גילה אותן מידות של ריסון, איפוק ועידון, אלא נתן דרור ליצריו בפגישה בדרך תמנתה עם כלתו, שהסירה בגדי אלמנותה והתחפשה לזונה-קדושה. זו פרשה עמוסה בסיפורים, במסרים ובמסרים סמויים. בכל סיפור ועל כל מסר גלוי או סמוי ניתן להרחיב. אני תוחם עצמי ב-ד' אמות של יריעה ספרותית אחת, שתחילתה בפרשה הקודמת פרשת "וישלח". פרשה בה בני יעקוב פורעים בבני העיר שכם כנקמה על שבן עירם אנס את אחותם דינה.

האחים רואים את ערך כבוד המשפחה העומד לנגד עיניהם, והוא שמכתיב להם פעולת נקם לגאול את כבוד המשפחה. בדרך עורמה הם הרגו כל זכר בעיר שכם. נוסף על ההרג הם "בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבוֹזוֹ אֶת הָעִיר... אֶת צׂאנָם, אֶת בְּקָרָם, אֶת חֲמוֹרֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר בָּעִיר וַּבַאֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ" (ל"ד 28).

יעקב נוזף בבניו. נזיפת יעקב בבניו היא בבחינת צווי לנו, בני יעקב, גם בימינו - אין מקום לנקם, אין מקום לכוחנות כאמצעים מנווטים ומכריעים מהלכים בחיינו. יש רק דרך אחת לישב מחלוקות והיא בדיבור ובמשא-ומתן. לכן לבניו, ובמיוחד לאחראים הישירים שמעון ולוי, הוא אומר מיד לאחר פעולת העונשין הבלתי אחראית - "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי..." (ל"ד 30) ועל הנזיפה הזאת הוא חוזר טרם מותו - "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם... כִּי בְּאַפָּם (בכעסם) הָרְגוּ אִישׁ... וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר..." (מ"ט 5-6).

עלבון הכפייה

לי חשובה גם תגובת הבנים לעברו של האב הנוזף בהם על שנתנו דרור ליצר הנקם וטבחו ללא רחם בכל אזרחי הישוב הנמנים אל עם אחר. תשובתם היא שהמעשה הוא חיובי בהחלט, והם אינם מתחרטים וכלשון התורה הם נוזפים באבא - "וַיֹּאמְרוּ (ליעקב) הַכְּזוֹנָה יֵעָשֶׁה אֶת אֲחוֹתֵנוּ".

יעקב נלחם בהיתר של הפעלת אלימות כדי לשמור על כבוד המשפחה. למרבה הצער, שמעון ולוי אינם בדעה של יעקב. הם נחרצים בדעתם שהם עשו מעשה חיובי והכרחי. הצעקה של יעקב נגד אלימות חייבת לחלחל להוויה החברתית במציאות חיינו היום.

גם בפרשה שלנו פרשת "וישב" מופיעה האישה, תמר אשת ער. מצד אחד בתפיסה הגברית של יהודה היא נתפסת כדמות חלשה, שהכל מותר לעשות בגופה. מצד שני ניצבת מולנו דמות נשית חזקה הנאבקת בכל הכלים העומדים לרשותה כדי לזכות במה שנראה לה חשוב - הזכות לקיים חיי משפחה.

תמר מתריסה במי שמונע ממנה את הזכות לנהל חיי משפחה כהבנתה. לשם כך היא מוכנה להלבין את פניו של אדם נשוא פנים, יהודה, אבי ער, בעלה שנפטר. היא מלבינה את פניו - פני גבר חזק, בעל יחוס ומעמד - על שנתן דרור ליצריו בחיק הטבע אצל אישה, שחשב כי מדובר בזונה. כי מדובר בגוף נשי, שהיא חפץ שהכל מותר לעשות בה, כולל פריקת יצרים.

גמגומי חרטה

תמר אשת ער לא שתקה ולא השלימה עם עלבון הכפייה הגברית - שייעד לה חיי אלמנות נצח - היא יוזמת, פועלת, נוקמת ומשיגה את יעדיה - והיעד הוא לזכות בחיי אימהות.

למרבה הצער, אנו עדים בתקופה האחרונה לגילויי אלימות מזוויעים נגד נשים, לכן יש משמעות רבה להתייחסות שלנו לדמות של האישה הנאבקת על זכויותיה במציאות גברית נוקשה החוסמת לה את כל נתיבי החיים ומצליחה במאבקה. מולה נמצאת דמות גברית חזקה שרואה באשה כחפץ, שמותר לעשות בה הכל, כולל לפרוק את יצריו - "וַיִּרְאֶה יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה ..."(ל"ח 15).

לצערי, גמגומי החרטה והצער של יהודה אינם משכנעים. מול גבר בעל מעמד ועוצמה חייבת החברה גם היום לפתח כלים, שימנעו את הפגיעה באישה. חובה שננכס את הערך "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא", ולא אשת חיל מי יפצע, מי יפגע, מי יאנוס ומי ירצח.

מעל לכל ננצור את הציווים משתי הפרשות - פרשת וישלח ופרשת וישב - לא לאלימות!! לא להפעיל אלימות כדרך להשגת יעדים מדיניים!! לא להפעיל אלימות כלפי אישה!! לא להפעיל אלימות כדרך לשמור על כבוד המשפחה!!