דוגוויל כתמונת מצב

הבימאית ליאת פישמן לני בנתה מחזה הצמוד לנרטיב, מבלי לרדת לפרטים הכרוכים בתאורי האונס או להכביר באביזרי במה. הבמה הקטנה והאינטימית באולם בית צבי מאפשרת לקהל לחוש כל ניע וזיע על הבמה שסביבה הוא יושב. מכאן הסיבה לכך שרוב ההצגות באולם הקטנטן זוכות להצלחה. חרף היות המחזה רב משתתפים, יחסית לגודל האולם, חודר המסר הנוקב של הבימאי הדני אל הקהל, כפי שכיוון אליו פן טרייר.

המקום: עיירה נידחת בשם דוגוויל – שם סמלי לנושא. אליו מגיעה צעירה עדינה ורכת נפש בשם גרייס (שקד מיסק המרגשת), הבורחת לכאורה מחבורת גנגסטרים, ומחפשת מפלט. תמורת זאת היא מוכנה לעזור לכל אנשי העיירה לפי דרישותיהם. הכניעה שלה גורמת להם להוריד אותה לדרגת כלב המתעללים בו. ההתעללות האכזרית הכוללת שורת מעשי אונס, שבהמשך כניעתה הופכת להשלמה עם גורלה, הם אולי מורשתו של המחזאי שהיה בן לאם הלוחמת לזכויות הנשים. הכרזותיו הרומזות על זיקה שלו לנאצים, מהיות אביו הביולוגי גרמני, בעוד אביו החורג היה יהודי, הן שעשוהו לקונטרוברסלי. אך סרטיו הנודעים זיכוהו בפרסים אין ספור.

הצוות הגדול של ההצגה מקטין את זמן הבמה לכל אחד, אך בכל זאת הצליחו כמה מתוכם לבלוט ולהרשים כמו מינאס קרואני כתום, שחקן עתיר כשרונות והבעות שעוד נכון לו עתיד מצליח; כך מאי גלמן כ-מספרת, הממלאת כאן תפקיד המקביל לתפקיד המקהלה היוונית במחזות קלאסיים, בהצלחה מרובה עם החן שלה. ינון בן שושן כ-צ׳אק, מחצין היטב אגרסיה גברית כלפי הנערה האומללה, ומדגים יכולת אכספרסיה מגוונת. עמית בר כ-בן, מושלם בתפקיד הדמות החיובית בעיר הסדומית הזו. לוליטה מירסון מצוינת כקלאפטה העיירתית הן כאמא ג׳ינג׳ר אך גם כילד ג׳ייסון, דמות הפוכה באופיה לג׳ינג׳ר.

סיום המחזה בנוסח מיטב סרטי הבימאים האמריקניים הוא מפתיע וקטלני. מעבר לבימוי שבחרה ליאת פישמן לעשות עם תרגומה המשובח של עינת ברנובסקי, כשמיזערה את האכזריות בפרטי מעשי האונס בהדגישה את הרעיון ופחות את הפרטים הפיסיים, הרי עיצוב התפאורה המינימליסטי של דינה קונסון משתלב מצוין עם הבימוי. כך גם עיצוב התלבושות של זוהר אלמליח, והתאורה המעולה של רועי דביר, עם עיצוב התנועה של תומר יפרח – השתלבו הומוגנית לעצם היצירה ואופן העלאתה. את העיבוד לבמה של מחזהו של לארס פון טרייר עשה כריסטיאן לוליקה.