דעה מנצחת

הסופר ישי שריד (בנו של) פרסם באחרונה ספר חדש, "מנצחת". גיבורת הספר היא פסיכולוגית סגן אלוף בצה"ל, שעוסקת בהכשרת חיילים לקרב מבחינה נפשית ושיקום אלה שנמצאים במצבי מצוקה. למשל, צלפים, שרואים בעין את הנפגעים על ידם או חיילים בקרב, שרואים את חבריהם, אחיהם לנשק, מתים או פצועים. לפסיכולוגית הזאת יש בן, שלוקה גם הוא בהלם קרב. מה עושים? ביקשתי מפסיכולוגית, ישראלית החיה בארה"ב, בעלת ניסיון רב שנים, שגם בקיאה בנעשה בישראל, לספר ולומר את דעתה על הספר.

השאלה הראשונה שעלתה - האם יש קשר בין ערכים (מוסר) לבין פסיכולוגיה. זאת שאלה מהותית ורצינית והיא שזורה לכל אורך הספר - האם זה מוסרי להשתמש בכלים פסיכולוגיים על-מנת לשפר את יכולת ההרג ואת האכזריות? התשובה היא, שזה לא מוסרי. פסיכולוגיה היא כלי מאוד אפקטיבי, ולכן, היא מנוצלת באופן נרחב גם בתחומים שכלל אינם מוסריים. למשל, ישנם המתכנתים של הרשתות החברתיות המשתמשים באופן אכזרי ביותר בהבנה של ההתנהגות האנושית ומנצלים את חולשותיה למטרות קפיטליסטיות.

פסיכולוגים רבים דנים במחויבות הערכית של הפסיכולוג לא רק לעזור למטפלים, אלא להפוך אותם לאנשים טובים יותר. זה נושא קשה מורכב ביותר ואין בו תשובה אחת. דרך אחת היא להקביל את העימות לקשר בין המדע והמוסר - והתשובה החד-משמעית שאין קשר. כלומר, המוסריות ומה מותר ומה אסור, הם נושא נפרד מהפסיכולוגיה. ההחלטה כיצד להשתמש בכלים הפסיכולוגיים היא נפרדת ואינה קשורה להבנה הפסיכולוגית.

השאלה השנייה, שהיא מעניינת לא פחות, היא האם לפסיכולוגיה יש מענה לגבי צדדים מכוערים ואכזריים בהתנהגות האנושית? בספר, השאלות האלה נשזרו במהלך הסיפור: האם הקרבת ילדים למען רצונות ההורים שלהם היא דבר שצריך להפסיק או לעודד? האם חייל, שברור שהוא במצב נפשי מעורער במהלך קרב, מוקרב למען שמירת המוראל של יתר החיילים? פרויד הטיב לתאר את הקונפליקטים האלה, שאינם פתירים. כל בחירה, במיוחד הקשות שבהן, מלווה במחיר נפשי כבד. היכולת לתאר את הקונפליקטים אינה מלווה בפתרון הולם. מבחינה היסטורית-אבולוציונית, האדם המודרני (הומו ספיאנס) הוא שהכחיד את כל המינים האחרים כמו הניאנדרטלים. ההומו ספיאנס היו אגרסיביים כלפי מינים אחרים פחות אגרסיביים וגם הצטיינו בהרג המין שלהם - באותן קבוצות, שבעיניהם לא היו שייכות לקבוצה שלהם. כיום אלה מלחמות בין עמים.

האמת היא, שלפסיכולוגיה אין מענה מספק לאגרסיביות ולאכזריות ולמקום שלהם שלהן בהתנהגות המין האנושי. אלימות ממשיכה להיות מרכיב מהותי בהתנהגות האנושית. לטעמי, לפסיכולוגיה אין מענה טוב מספיק. לדעתי, באלימות יש תחושה של כוח ואת הכוח הזה יש להמיר לעשיה, והתהליך הזה מאוד מדבר אליי מבחינה ערכית.

לגבי הכתיבה והסיפור: הסופר ישי בוחר לכתוב בגוף ראשון ובדמות של אישה. היכולת שלו ראויה לציון ברגישות שלו וביכולת שלו להסתכל על העולם מהזווית של הגיבורה (של מי?). אבל לא תמיד האלמנטים הנשיים בספר הינם מספקים. לי יש הרגשה, שהדמות מעט שטוחה, או לא קוהרנטית מספיק.

התיאורים של הבעיות הנפשיות של לוחמי חי"ר ושל נפגעי טראומה מצביעים על איכפתיות עמוקה של המחבר לנושא הלאומי הכאוב. למשל, הקושי ביכולת העמידה של חייל מול נכנעים, או הקושי לראות פצועים ומתים במהלך קרב ולחימה. המוסר ידוע כגורם משמעותי ביותר בהתפתחות פוסט טראומה. בספר זה מתוארת על-ידי טייסת המסוקים, שנודע לה שהרגה ילד בן שבע. זה תיאור, שמציג בדיוק את הבעיה: כיצד ערכים הם נקודת תורפה בעמידה בלחצים נפשיים. ערכים עוזרים בעיקר בימי רוגע ומפריעים במצבי לחץ. מהתיאורים הללו על הצבא ועל הלחימה - למדתי הכי הרבה.

הספר מרתק וקל לקריאה. בשלב מסוים, חרדתי לשלומו של שאולי (בנה החייל של הפסיכולוגית). הפגיעה הנפשית שחווה והקונפליקט בין גיבורת הספר והדרך שבה טיפלה בחייל זר ובבנה, מתארת היטב רבדים בחברה הישראלית. יש מצבים של לחץ נפשי, שמהווים סיבות מקילות כדי לעבור על החוקים. אולם הספר לא נכנס אל ההתמודדות האישית עם נפגע הלם הקרב מזווית ראייתה של האם. הפוסט הזה הוא למעשה דעה של פסיכולוגית על ספר שנקרא "מנצחת".