קראתי את מאמרו של ליבסקינד "יורים ובוכים"
1. לא מצאתי בו שום דבר חדש או מפתיע, אבל יש בו ריכוז של נתונים ועובדות, שכריבוי ממוקד ומשולב מהווה תמונת-מצב ישראלית-ערבית פנימית רעה ומטרידה מאוד.
ביסודו של דבר, מצביע ליבסקינד מחדש על העובדה שהקיום בצוותא הישראלי-ערבי הקיים כביכול בישראל, הוא מצב זמני ועל-תנאי. לאור הרדיקליזציה האינהרנטית הקיימת ברחוב הערבי כאן ובמזרח התיכון כולו, זו רק שאלה של זמן (לא רב) עד שהאפקט המצרפי יתפרץ ויהפוך למשבר חמור.
בסמיכות פרשיות מעניינת אבל כלל לא מקרית, מתחברת לה במחשבותי המציאות המקומית שלנו עם "מחזה האימים" שביימו עבורנו האמריקנים עם הטליבאן באפגניסטן. כשל הממשל המדיני המרכזי במדינות המרחב האיסלאמי, הופך בשיטתיות וכהרף-עין לאנרכיה ממלכתית ולשלטון איימים של הכנופיות האלימות הפועלות בחסות אידאולוגיית האיסלאם הקיצוני השוללת כל מה שאינו זהה לה. את זו הופכות הכנופיות תוך זמן קצר למנדט לחידושה של חליפות אימפריאלית מוסלמית קיצונית ואגרסיבית. מה שאנו רואים באפגניסטן הוא מודל שמזכיר מאוד את שהתרחש בסוריה ובעירק כאשר הממשל המרכזי איבד את שליטתו על המדינה, את שמתהווה כיום בלבנון ומה שצפוי לירדן ולישראל אם יניחו לאותן רוחות רעות להגיע אליהן. להבנתי, זהו האופן בו מנהל האיסלאם את מלחמתו הציביליזציונית נגד כל רשות שלטונית אחרת, בראש וראשונה מערבית או כזו שנתמכת על-ידי המערב הרופס.
כמעט בעת ובעונה אחת הקשבתי לראיון בערוץ 20, עם אפי איתם (שר לשעבר ותא"ל במיל'), העוסק באותו נושא אולם מזווית מעט אחרת
2. ליבסקינד ממוקד בשריפות האחרונות ליד ירושלים ובמאמרו של זוהיר בהלול "בהארץ" - בעקבות זכיית ספורטאים (יהודים) מישראל במדליות זהב אולימפיות ובהשלכות אפשריות של "שינויים קלים" בסיטואציית הכתרת הזוכה, אילו היה ערבי ישראלי ונהג "כמצופה ממנו" אליבא ד'זוהר בהלול. איתם מאידך-גיסא, מתמקד בדבריו בריכוזי הנשק לסוגיו במגזר הערבי ובמהומות האנטי-יהודיות שחוללו כאן ערבים בערים המעורבות, במאי ש"ז, במקביל למבצע "שומר החומות".
נקודת המוצא של איתם לצד כמויות הנשק וסוגיו, היא האלימות הטבועה בתרבות הערבית ובשנאה שהם מטפחים בהתמדה ובשיטתיות כלפי ישראל והיהודים שבה. הרקע המודגש להערכה השלילית העולה מצרופים אלה, הם אירועי אפגניסטן ומדינות נוספות במזרח התיכון מהן שכנות לישראל ובאפריקה. להערכתו מהווים שילובים אלה איום צבאי-מדיני על הישויות המדיניות שבקרבת מוקדי פעילותם. צבאי - במובן של מוכנות מתמדת לשימוש בכוח הנשק לשינוי מציאות חברתית-פוליטית נתונה, ומדיני - במובן של חתירה לערעור המוסדות המדיניים של מדינה עליה חותר הזרם המיליטנטי הזה להשתלט. הטרור אמור לפורר את הסדר המדיני שמפעיל בין היתר את צבא הכוחות המתנגדים לשינוי. לאחר שהשיג הכוח התוקף אחיזה ביעדו הגאוגרפי, משתלט הוא על האוכלוסייה תוך הפעלת אלימות פראית, שאינה נרתעת משום מעשה ברברי לקידום מטרותיה. בשלב הבא הופך המאבק למרחץ-דמים מתמשך של פלגים מוסלמיים הניצים על הגמוניה אם לא על בעלות מוחלטת, עד אשר מושגת הכרעה של אחד מהם על זולתו. בדרך כלל עוד לפני ההכרעה הסופית, מתחילה המיליטנטיות האימפריאלית האגרסיבית לזלוג לעבר יעדי-כיבוש נוספים.
אני מסכים שזו אחת הבעיות הקשות והדחופות שמולה צריכה ישראל להתמודד כבר עתה. להתמודדות זו היא נכנסת ככפויית-שד, בתנאים מאוד לא נוחים עבורה. השאלה הראשונה שעליה חייבת המדינה לענות היא: כיצד מחסלים במהירות ובאופן גורף את פסיחתם של ערביי ישראל על שני הסעיפים - היותם אזרחי ישראל מזה ותמיכתם באויבי ישראל מזה
3. לא ניתן להמשיך לאורך זמן את המשחק הדו-פרצופי בו בפיהם "עלה זית", ובידיהם פיגיון מרצחים או בקבוק מולוטוב. כאן צפה ועולה במלוא החומרה שאלת הנאמנות למדינה וציות לחוקיה מול התנהלות עויינת, בוגדנית וחבלנית והקשר בינם לבין אזרחות נורמטיבית. כאן יש לזכור עובדה נוספת: ישראל אינה כופה את אזרחותה על ערבייה ומכאן גם שאינה חייבת להעניקה למי שאינו מקבל אותה כפשוטה.
יסודותיה האלקטורליים המעורערים של הממשלה הנוכחית, מחייבים חשבון נפש עמוק ומזורז של כל מרכיביה, משום שלא תוכל להתנהל בשעת חירום רצינית וממושכת עם התניותיה של רע"ם או חלק מחבריה כחיגרת ושעת חירום היא בפרוש לא העת הראויה לחשבון נפש ושידוד מערכות ממשל.
המסקנה העולה מדיון זה היא שבעיות הפנים, כמו-גם בעיות החוץ מחייבות ממשלת חירום לאומית אמיתית, וזו אינה יכולה להישען בשום אופן על נאמנות המפלגות הנוכחיות של ערביי ישראל. נאמנות למדינה היא תנאי הכרחי לאזרחות; כך נהוג בכל מדינות הלאום בעולם.
סוגיה מעניינת מאוד בעיני היא השאלה כיצד סבורה ישראל שעדיף מבחינתה להיכנס למשבר הגדול הבא, שלהערכתי נמצא כבר בשלבי התהוות מתקדמים. האם כמדינה מסודרת ומאורגנת שהבהירה לעצמה ולאחרים את רצונותיה וכוונותיה או כמדינה מבולבלת, חסרת שליטה פנימית אפקטיבית, קרועה בין רעיונות, אידאות ואינטרסים מנוגדים או סותרים וחסרת מוטיבציה לאומית ומשילות. ככל שתזדרז להשיב על שאלות אלה כן ייטב לכולנו.
המסקנה הראשונה המתבקשת היא שבעיית היסוד היא פנימית: הגדרת הדרך, כינון ממשל לאומי אפקטיבי ולכידות של רוב הציבור סביב ממשל זה. מסקנה שניה היא שבטיפול בשסעים החברתיים בישראל, הדחוף והמאיים ביותר הוא השסע הלאומי (היהודי-ערבי), ואותו יש לישב לאלתר. פרוש הדבר הוא:
- הידברות בין "הימין" ל"שמאל" להליכה לבחירות חדשות לקראת סוף השנה או תחילת שנת 2022.
- הסכמה מראש על הקמת ממשלת חירום לאומית לשנתיים לפחות, מבוססת על קואליציה של כל המפלגות הציוניות (לאחר הגדרה מחדש של מהות הציונות בימים אלה).
- החלת החוק הישראלי על איו"ש לאחר הקמת הממשלה החדשה, ואישורו במשאל-עם.
- הסדרת מערכת היחסים בין מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי לתושביה הערבים והשתתתה על נאמנות למדינה. הענקת אזרחות תושתת על שבועת אמונים למדינה וחוקיה והפרתה תחייב על-פי חוק שלילת אזרחות.
- יתוקנו ויחוקקו מחדש חוקי הלאום, זכות השיבה, הזהות היהודית וההגירה כחוקי-יסוד שאינם ניתנים לביטול על-ידי בית המשפט, כשהקו המנחה בכולם הוא הגדרת מעמדה של הדת היהודית בהם לפי העניין.
- בקשת רשות של כל מי שלא ישבע אמונים להתגורר בישראל כתושב קבע או תושב זמני. מי שיסורב, ייתם אישורו או יוּתר, יהיה עליו לעזוב את המדינה. יליד המקום יעזר במדינה לצורך מימוש חובה זו.
היקף המשימות העומד בפני ישראל הוא עצום. רמת האיומים הפנימיים נמצאת בקו עליה. מגיפת הקורונה עם חיסון זמין, איננה האיום החמור ביותר אלא העדר קיצוני של אכיפת החוקים, ההחלטות והתקנות הקשורים בה. תת-משילות חמורה, היא קרוב לוודאי האיום החריף והדחוף ביותר, ועל-כן על ממשלת ישראל לטפל בבעיות המשילות במקביל לכל הבעיות האחרות ורצוי באמצעות צוותי-משימה ופרויקטורים יעודיים.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
