|
|
איחולים לשנה טובה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
חודש אלול. יהודי באשר הוא, מרגיש בתוך הנשמה את חודש אלול. יש מי שישכים קום לסליחות וינהל את הוויכוח הידוע של מה עדיף - לקום לאמירת סליחות מוקדם בבוקר או ללכת לפני מנחה? ולא משנה אם יש לו או אין לו מניין העיקר הוויכוח.
יש מי שיתחיל בסבבי האיחולים לשנה טובה, יש מי שיעדיף אמירת סליחות במקומות מיוחדים כמו מערת המכפלה או בכותל המערבי ויש מי שיצטרף לפאנל משוחחים עם משורר סופר ואיש חינוך. לפעמים כל אחד בנפרד, ולפעמים כולם יחד באחד. ומעל כל זה חופפת הקורונה שמביאה איתה את ההרגשה ה-כל כך מוכרת של סגר, של תפילות בהגבלה, של תפילות בחוץ. של חגים בצל המשפחה המצומצמת בלי טיסות ובלי נופשים.
נראה לי שהחברה כבר פחות הסטרית בכל הנוגע לסגר ולבידוד ואולי זה בדיוק המקום שמכה אותנו בעקב הרגל. לקראת האזכרה של השופט בדימוס צבי טל, שהיה אדם דתי, נתקלתי במעשייה קטנה ומלאת משמעות שקרתה איתו. ילד קטן כתב לו: "לכבוד מר צבי טל. אני שביט ילד בן 12 ואני אוסף חתימות מפורסמים. הייתי שמח לקבל את חתימתך". והוא ענה לו תשובה שצריכה להיות משהו מרכזי בחיים שלנו שמלאים בפרסום, בצילום, בהעלאת כל רגע אישי לעיני כולם.
"שביט החביב. היום אתה אוסף חתימות מפורסמים, כאשר תעמוד על דעתך תבין שהפרסום חולף והוא עונש. וכמו שאמר הלל הזקן באבות "נגד שמא - אבד שמיה". ופירש רבינו עובדיה מברטנורא "מי שנמשך לו שמו מרחוק מתוך שררה ורבנות מהרה יאבד שמו, שהרבנות מקברת את בעליה". (אבות א, יג) ואז אולי תבקש חתימות הצנועים והענווים אבל מאין תדע מי הם?! לא תהיה לך ברירה אלא לדבוק בעצמך במידת הענווה ולהסתפק בחתימתך שלך, והיית אך שמח, וכמו שאמר הנביא ישעיהו ויספו ענווים בה' שמחה. ולפי בקשתך באתי על החתום היום ב' לסדר ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
שלוש שבתות לפני ראש השנה ואני מביא בפניכם שיר של חברה לעבודה שרית דמגי:
ניחוח אלול
עולה באוויר חם
של סוף קיץ
צעדי מתפללים מפלחים את
דממת הלילה
ההולך ונמוג
וסליחות מהדהדות
אל לב השמים
להידפק על דלתו
של אלוקים
יום ועוד יום
שירת "חטאנו לפנייך"
תרחף אל סיפו של היכל השם
קול חיבוטי הנפש
ודקדוק פנימי של מעשינו
נשמעים היטב
בחודש אלול
חוזרים ומבקשים
"רחם עלינו"
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
