רווקות (טור שני) <br>

בטור הקודם התחלתי לדבר על נושא הרווקות המאוחרת. במגזרים מסוימים זה יכול להיות בגיל עשרים, כשבחברה הכללית מדובר על גילאי השלושים ומעלה. בפאנל שהתקיים לפני כמה שנים דובר על תופעה ממש. ארבעים אלף רווקים ורווקות במגזר הדתי לאומי בגילאי 40-25. מנתונים שעולים הרי שכתשעים אחוז מהדייטים נגמרים בתוך חמש דקות אבל הם אורכים קצת יותר כי לא נעים. דר אילת וידר, יו"ר הנהלת קולך, יצאה נגד הלחץ החברתי שמופעל על הצעירים. "הלחץ מאוד קשה, מעורר המון כעסים ולא מאפשר את הבירור של מה אני רוצה ואיפה אני תקוע". עוד הוסיפה "לגברים קשה יותר להתחייב כי יש את התחושה שכל האפשרויות פתוחות, עם רשתות חברתיות ואפליקציות להיכרויות".

אני מביא כאן דברים שנשא הרב יהושוע וידר לפני כחודשיים בחופה: "בִּרשות מורי ורבותי. לבקשת החתן והכלה רציתי לייחֵד כמה משפטים לְעַשרות צדיקים נסתרים וצדיקות נסתרות, נסתרים אפילו מעצמם, שנמצאים אתנו כאן. כוונתי היא לַרווקים ולַרווקות, והפנויים והפנויות בכלל. בְּדוֹר שבּוֹ עיקר ההתמודדות של עַם ישראל היא התמודדות רוחנית-תרבותית, בְּדוֹר שבּוֹ אחת החזיתות המרכזיוֹת היא המאבק על קדוּשת המשפחה בישראל, על קדוּשת הקשר בין איש ואשה -הרווקים והרווקות והפנויים והפנויות בכלל הם לוחמֵי-החוד, הנמצאים בְּחזית הניסיונות: ניסיונות אמוניים, וניסיונות מעשיים, של שמירה על קדוּשת החיים.

חיילים אלמונים. בלי מדים, בלי תהילה. להֵיפך: מנת-חלקם היא דימוי שִׁקְרִי מכליל ומכפיש כאילו מדובר ב"מתוסבכים" או "בעייתיים", חלילה, כשהאמת היא שסטטיסטית אין הבדל בֵּינָם לבין הנשואים. גם חופשות אין. העמידה בחזית היא רצופה. יום יום, לילה לילה. לא יום, לא חודש, לא שנה. שנים רצופות. לפעמים למעלה מעָשׂוֹר. לפעמים למעלה מעשרים שנה. כשבמקביל לַעמידה בחזית צריך לתַפקד במעגלי העבודה והמשפחה, וּלאורך כל הזמן הזה, הַכְּאֵב החֲסָכִים והַבְּדִידוּת מאיימים לְשַׁבֵּשׁ את הדעת ולגרום נזקים: אמוניים, רִגְשיים, והלכתיים.

הגמרא בסוף פסחים (קיג ע"א) אומרת: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עֲלֵיהֶם בְּעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם" והראשון שבהם הוא "עַל רַוָּק הַדָּר בְּכּרַךְ וְאֵינוֹ חוֹטֵא". הלוואי שנזכה גם אנחנו ללכת בדרכיו, ואם לא להכריז - לפָחות להעריך אותם כראוי. הלוואי שנזכה בזמנים של השתתפות בְּצער השכינה לכלול בַּצער הכללי גם את סִבלָם של בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ הכְּמֵהִים להיות תאים חיים וּפוֹרִיִים, מַרְבִּים חיים בַּאומה, ועדיין לא זכו. הלוואי שנזכה לקחת אחריות כמה שאפשר, לחשוב שוב ושוב על מכרינו ומכרותינו הגיבורים ובמה אפשר להשתדל ולעזור.

בעיקר אמונה

וכמה מילים לאַחַי ואחיותָי הַמְצַפִּים וְהַמְצַפּוֹת. הגמרא בסנהדרין (קג ע"א) אומרת שמי שעל-פי מידת הדין לא ראוי שתשובתו תתקבל "עוֹשֶׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ, כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה". מְבָאֵר המהר"ל (חידושי אגדות, שם) שהקב"ה מְחַדֵּשׁ עבורו קונסטלציה יִיחוּדִית של חסד גמור, מעֵבר לסדרים הרגילים, כדי שגם תשובתו תתקבל, כך שאין מצב שממנו אי-אפשר לחזור בתשובה.

כך גם אפשר לְבָאֵר מה שאמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה, סח; ד): "מַטרונה שאלה את רבי יוסי בר חלפתא... לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה לששת ימים, כדכתיב 'כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ'. אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: 'הקב"ה יושב ומזווג זיווגים'...".

גם בזה אפשר לְבָאֵר שגם אם נראה כאילו חלילה בַּסדרים המקובלים בָּעולם הסיכויים הולכים ומתמעטים - אין כזה דבר! הקב"ה יושב ומזווג זיווגים כל יום. ואם בְּסֵדר ההנהגה הנוכחי נראה כאילו אין מצב - הקב"ה מְסַדֵּר ויסדר סדרים חדשים, של חסד גמור, וְיִפְתח שערים. רק לא להתייאש. רק להתעקש להיות במקום הכי גבוה שאפשר, כי משם תבוא גם, בע"ה, ישועה של חסד ורחמים. ותראו את החתן והכלה שלפנֵינו. צריך עוד הוכחות?! "אִם רָאָה אָדָם שֶׁהִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל. שֶׁנֶּאֱמַר:'קַוֵּה אֶל ד', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ד". עד כאן דבריו.
ומה מכאן? מצדינו הנשואים, ההורים, החברים. קצת יותר רגישות. קצת יותר אמפטיה. בלי לחץ. האשמות והורדת הביטחון העצמי הן לא המתכון לשכנוע. נתינת מרחב ותחושת רגיעה היא מה שהצעירים צריכים. ומצד הרווקים והרווקות? קצת פחות מסכים ויותר פנים אל מול פנים. בלי דעות קדומות, בלי ציניות. בירור עצמי ושימת לב שיש בהתמכרות לתהליך החיפוש עד כדי ויתור על החיפוש עצמו.

משתי הקבוצות נבקש קצת יותר ראיה למרחב. חבר טוב שדואג וחברה טובה שדואגת יכולים לעשות יותר מכל אפליקציה, יותר מכל שדכנית. בעיקר בעיקר - אמונה.