כבר הזכרתי את גל החזרה בתשובה ששטף את הארץ כולה ואת העיר דימונה בפרט, אי-שם לפני שלושים וחמש שנה. את כנסי ההתעוררות ואת הסמינרים הרבים שמילאו את הארץ. בתי הכנסת שבהם גדלנו, החלו לקבל ביקורים של רבנים חובשי מגבעות, מה שלא היה זמין יותר מידי בנוף הישן של אנשים חובשי כיפה סרוגה, או במקום ממנו הגעתי - חזנים עם כיפה מקטיפה. תפקיד של רב בבית הכנסת לא היה, ובעצם החזנים עשו הכל. מניהול הוועד, דרך הכספים, פוליטיקה חזנית, ועד סדר הישיבה באולם האזכרות. רבנים כמו אורי זוהר ז"ל ואמנון יצחק שיח' הפכו להיות סלבים בציבור שלנו כמו אלי לוזון וזוהר ארגוב. כל רכב שכיבד את עצמו החזיק קלטות מאלו ואלו. זה אולי התחיל שם, אבל זה זה ממש לא היה הסוף.
בית כנסת "נתיב השבים" הצמוד לקיוסק "טיים אאוט", המקום אליו מגיעים מכל העיר לקבל חבילות, היה למקום שוקק חיים. בני נוער הגיעו בשעות הלילה המאוחרות לשמוע וללמוד במקום לשבת על הברזלים. אני זוכר את הרב אפרגן שסבב בביתם כדי לשכנע את ההורים, שלילדים שלהם מגיע עתיד טוב יותר ממה שמחכה להם בדימונה של אז. עם הורים במצב כלכלי דחוק, בבתים של אז, עם חמישה ושישה ילדים בממוצע, נמצא כי בערך שניים או שלושה נשלחו ללמוד מחוץ לבית ומחוץ לעיר. האולפנות וישיבות ההסדר עוד לא תפסו בדימונה, וילדים ששוכנעו על-ידי הממסד לצאת לפנימיות, יצאו ולרוב לא חזרו. לא לעיר ולא לדת. אלו ששוכנעו לצאת לישיבות, עשו דרכם לירוחם ולבני ברק. חוו את עומק התהום בין ישיבות ספרדיות לאשכנזיות, את עומק ההבדל בין חיים במשפחה דתית לחיים בישיבה, ומי נשאר שם ומי חזר ולא שב לשם לעולם.
המפד"ל של אז נלחצה מהתנועה החדשה של מסורתיות לכיוון חרדיות, והיא ניסתה בכל כוחה למנוע את איבוד בני עיירות הפיתוח, ואם לומר את האמת, בעיקר את בני עדות מזרח שהיו אצלם בכיס למשך שנים. כמו כל המפלגות של אז, גם המפד"ל הונהגה על-ידי הנהגה אשכנזית עם ספרדי תורן. הבוחרים הדתיים ממוצא מזרחי היו אצלם בכיס ולא היה צריך לעשות הרבה בשביל זה. המועצות הדתיות של אז היו ביד המפד"ל בלבד. מראש המועצה או העיר דרך סגניו ודרך חברי המועצה הדתית שהיו לרוב מינויים פוליטיים של חברי מועצת העיר שישבו בניין ליד, או של שר כזה או אחר. לעיתים מינוי של מזכיר הסתדרות שרצה להבטיח לעצמו תמיכה של החברים להתמודדות הבאה שלו. הכל נסגר בינו לבינו. תקציבים זרמו. בתי כנסת מקורבים זכו לסידורים מתנת יו"ר המועצה הדתית בברכת שנה טובה, ומי שלא ידע להוקיר ולהעריך, מצא עצמו מסביר לעירייה מדוע אין הוא צריך לשלם מים וארנונה כמו האחרים שלא משלמים שנים. מי שחשב לפתוח בית כנסת היה צריך לעבור דרך הממסד הקיים, ושוב דרך אותם נציגים שהוגדרו לכל עדה ולכל שכונה. ברצותו אישר וברצותו מחק.
עד שהגיעה ש"ס
ש"ס - תנועה ומפלגה שהחלה דרכה במישור העירוני בירושלים ואז פרצה לתודעה ארצית. נציגי המפלגה הצעירה דחקו לאט-לאט את רגלי הזקנים ובעלי השררה של המפד"ל ממבנה המועצה הדתית, והגדירו מחדש את כללי המשחק. באותה דרך ובאותו אופן לקחו לעצמם את התקציבים ואת השררה, והשאירו את הכיפות הסרוגות מחוץ לגדר. ולא שלא ניסו למנוע זאת מהם. בדימונה למשל של שנת 88-89, ניסו למנוע את פתיחת כולל "גאון יעקב" ואת מועדון הילדים של "אל המעיין" שבו הייתי חבר מגיל עשר. הוציאו אותנו כילדים בבית ספר "בן עטר" להפגין נגד "ההשתלטות" כפי שנאמר לנו כילדים, של החרדים עלינו. להזכיר שכולל גאון יעקב שוכן כיום במבנה שהיה סמוך לבית ספר בן עטר ושהיום הוא מבנה עלום, כנראה לשימוש תלמידות המגזר החרדי. מבנה שהיה אמור להיהרס עוד כשאני הייתי ילד, ולא ברור לי איך ולמה הוא עוד קיים בכלל. מפגע בטיחותי מהמעלה הראשונה. עוד משהו של "תרבות הסמוך" ו-"תרבות בעזרת השם".
השנים חלפו והמציאות מוכיח את עצמה. כולל גאון יעקב נשאר הכולל של כולם פחות או יותר, והגנים ובתי ספר של שלהבת הדרום הם עובדה מוגמרת, כמו הקייטרינג שמספק להם את האוכל. גם הציונות הדתית לא נעלמה ואפילו די זורמת לכיוון הזה של חרד"ל אם נספור כמה בתי ספר ממ"ד היו אז וכמה היום. כמה תלמידים נרשמו אז וכמה היום. זה נושא לטורים אחרים שכבר כתבתי ועוד אכתוב. מה קרה מאז לגל התשובה? כמו להבה שעולה בבת אחת ואז חוזרת לגודלה הטבעי. הרהורים ומחשבות על תשובה ופוליטיקה.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
