המשבר מחריף - שופטי העליון מגויסים למערכה

השבוע הנוכחי עמד שוב בסימן המשבר המחריף והמתעצם בין המערכת המשפטית לבין זו הנבחרת קרי הכנסת והממשלה. ביום שלישי האחרון נתבשרנו כי הנשיאה אסתר חיות החליטה בלדיון האמור לעסוק בהצעת החוק לביטול עילת הסבירות, על מותב יוצא דופן בהרכבו ובגודלו. מותב זה ימנה 15 שופטים (קרי כל שופטי העליון), לא פחות.

בהחלטה הזו שמה חיות נפשה בכפה, והחליטה דווקא ערב פרישתה, לשבור עקרון מקודש ולהניח על שולחן העליון את עצם האפשרות לבטל חוק יסוד. ונשאלת השאלה, לשם מה הייתה צריכה הנשיאה חיות לקפוץ ביודעין קפיצת ראש (אמנם מרהיבה) מהמקפצה אל תוך המים הסוערים למטה, כאשר החליטה שביה"מ חייב לשים נפשו בכפו ולדון דווקא עכשיו בביטול חוק יסוד שנחקק על-ידי הכנסת. מאוחר יותר גם מתוכנן דיון בעוד נושא נפיץ, נבצרות של רה"מ, כן או לא.

ואם בכך לא די משבר שלישי מסתמן כאשר התברר כי השר יריב לוין מסרב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. קיימת עתירה גם בנושא זה. העתירה הוגשה, איך לא, על-ידי התנועה לאיכות השלטון וגם על-ידי 'יש עתיד', ומי לידינו יתקע כי הדבר לא בוצע על-פי הזמנת העליון והיועמ"ש כל אחד לחוד ואולי שניהם גם יחד. הדיון בעתירה נקבע ליום 7.9.23, בפני השופטים ענת ברון, יוסף אלרון ודוד מינץ. יש הסבורים כי שני האחרונים נמנים על השמרנים שבעליון ואולי משם תבוא הישועה, לפחות בנושא זה.

עניין העימות בין המערכת הנבחרת לבין המערכת השופטת נפער עכשיו כבולען ענק המאיים להחריב כל שבנו ממשלות ישראל לדורותיהן. חיפשתי את הבראשית של הסיפור הזה. מתי התחיל הסיפור העגום על תאוות כיבוש של העליונים, על עצם התייצבותם לצד השמאלי של המפה הפוליטית. עיני נפלו על קטע מפרסום של אוניברסיטת בר-אילן, הקובע כי:

"אחד מאתגרי הקורונה הוא החשש להדבקה בחללים סגורים. החשש הזה מעסיק את משתמשי התחבורה הציבורית וכמובן גם נהגות ונהגים. מסנן שפותח באוניברסיטת בר-אילן מעלה משמעותית את ביטחון הנוסעים באוטובוסים, וכעת הוא נכנס לראשונה לשימוש בהסעות של תלמידים לבית הספר".

קשה עד בלתי אפשרי היה שלא לשאול את השאלה כיצד נטענו טענות על אי-הדבקה בעיצומה של הקורונה, "כי מדובר בשטח פתוח", בעוד האנשים מכונסים ומוסעים באוטובוסים ציבוריים מהבילים, הלוך ושוב לבתיהם ומבתיהם, בכל רחבי הארץ. כיצד נרשמה השתתפות בהפגנה כסידור עבודה בקיבוצים מסוימים. שוב הוכח כי אין חוק, אין מוסר ציבורי, וכאשר מדובר בלחימה פוליטית בבבנימין נתניהו ובליכוד, נפרצים כל האיסורים והגדרות.

רוממות הדמוקרטיה בגרונם, מעשי הרס בידיהם

מדוע לא לגבות ממנהיגי המחאה, שקמה ברסלר, אהוד ברק, משה רדמן ואחרים, תמורה בגין הנזקים הגדולים לתשתיות (קיימים אומדני נזק, גם במשטרה, המדברים על סכומים הנעים סביב ה-150 מיליון שקלים (לכאורה), שגרמו המפגינים בתחילת השבוע שעבר שהיה פרוע במיוחד. בין עוללות ההתפרעויות גם שוטרים נפגעו.

נעקרו ונהרסו, בין היתר, רמזורים, חובלה תאורת רחוב, נעקרו גדרות. בכמה מקומות הגיעו גם לתשתיות של חשמל, סיבים אופטיים וכו' וכמובן כסף קטן: הוצת האספלט במספר מקומות. ועוד לא הזכרנו את הנזקים הגדולים למשק בשל אובדנן של אין ספור שעות עבודה בפקקים שנוצרו. האם עובדה זו צריכה לעבור ללא תגובה?

כל הדברים הללו בוצעו על-ידי בריוני "המחאה", שגם פורעים בנוהגים בכביש ובמשפחותיהם. הן וילדיהן עמן. האם הם פעלו ופועלים במצוותם של משיחי "הדמוקרטיה" הידועים: עוטה החם-צוואר ונביא "הכל שפיט"?

בלהט משימת ההרס ותוך כדי השחתת הרכוש הציבורי, מתברר כי היו בשימוש גם כלים שהוכנו במיוחד, בהיחבא על-מנת שההרס, לכשייעשה, יהיה אלים ככל האפשר. האומנם על הנזקים הללו לא יענשו אלה הגורמים אותם? גם לא המתכננים ומורים עליהם? האם אלה ישארו ספונים בביתם מחככים ידיהם להנאתם למראה ההרס והבריונות המתפרצת? האם החופש להפגין הוא גם החופש לתת דרור ליצר ההרס? ומדוע אין דין ואין דיין, זולת כמה אמיצים במשטרה?

מסתבר שוב כי הבג"ץ זקוק בדחיפות למסגרת פעילות שונה בהגדרתה. חדשה, וקודם כל לטובתו הוא. אלא ש"סיפור" המאבק בנתניהו, גובר על כל השיקולים האחרים. על כך ועל התגייסות מערכת המשפט למאבק פוליטי זה, עוד ידובר ויסופר.