האם תצמח ישועת האברכים מהורי המחבלים

כמה מפתיע. הפרשנות החדשנית של הצמד בהרב-מיארה את גיל־לימון ולפיה אסור למדינה לסבסד את מעונות היום של ילדי האברכים, מתנגשת חזיתית עם שתי פסיקות של בית המשפט העליון. מסתבר שלפעמים השנאה מקלקלת את השורה ומסתירה את התקדימים.

עתירה לבג"ץ הוגשה נגד 'גזירת המעונות'. עורך הדין זלמן בלאק, המייצג את ארגון 'אמת ליעקב' ואת עמותת 'שמורה' ואחרים, פנה קודם להגשתה למשנה ליועמ"ש עו"ד גיל לימון ולשאר הגורמים הרלוונטיים, כמו למשל היועמ"ש של משרד האוצר.
עמדתו המשפטית של עו"ד בלאק בנושא 'גזירת המעונות' נשענת על שני אדנים מרכזיים שמהם התעלם הצמד מיארה־לימון:

א. שופטי העליון קבעו בעבר מפורשות וברורות כי סבסוד מעונות היום לפעוטות נועד לתמרץ יציאה לעבודה של אֵם המשפחה ואינו קשור למהות עיסוקו של אב המשפחה. הדרישה היחידה לזכאות הסבסוד היא שאב המשפחה אכן עסוק ואינו יכול להשגיח על פעוטותיו. מיארה לא שמעה על כך. גם לימון לא שמע. הם עסוקים במאבקים נגד הממשלה.

ב. הענשת האֵם בשלילת הסבסוד ובגרימת עזיבתה את מקום עבודתה ומקור פרנסתה, היא שימוש באמצעות אדם אחד (האם) כדי לאלץ אדם אחר (האב) לעשות מעשה או לחדול ממנו - ושימוש מסוג זה, קבעו שופטי העליון בעבר בדעת רוב בנושא שלילת קצבאות הביטוח הלאומי מהורי מחבלים קטינים, אינו חוקתי. גם במקרה הזה, רחמים לא ידע. זאת אומרת: מיארה לא יודעת רחמים. וגם תקדימים אינה יודעת, לכאורה.

"מדובר במצב של 'ליקוי מאורות' כאשר בניגוד לתפקידה הטבעי, היועמ"שית מבקשת להפלות באופן קיצוני ילדים ופעוטות מהמגזר החרדי, עד כי ההחלטה העומדת בניגוד צורם לזכויות המנויות בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו", מציין עו"ד בלאק במכתבו המנומק שנשלח ללימון ואחרים.

סבסוד מעונות היום הוא מכוח תקנה תקציבית 36410101 - החלטת ממשלה 4088 מיום 08.01.2012 כאשר המטרה המוצהרת בהחלטה היא: "עידוד שילובן של אימהות בשוק העבודה".

חשוב לדייק: בשנת 2013 התקבלה החלטת ממשלה שנושאה "עידוד תעסוקת שני בני הזוג באמצעות סבסוד מעונות יום", ובמסגרתה הוחלט להנחות את שר הכלכלה לשנות את תנאי הזכאות הקבועים במבחני התמיכה, כך שמבחני התעסוקה החלים על אם, יחולו גם על בן הזוג, אולם החלטה זו בוטלה בשלב מאוחר יותר.

על ביטול ההחלטה הוגשה לבית המשפט העליון עתירה שנדונה בבג"ץ 3871/15 המרכז הרפורמי לדת ומדינה של התנועה ליהדות נ. ממשלת ישראל. והנה הפתעה: שופטי העליון דחו את העתירה נגד ביטול החלטת הממשלה ואף טרחו לנמק את עמדותיהם בטוב טעם ודעת. איך נעלמה הפסיקה הזאת מעיניהן של מיארה־לימון?!

כך הסביר, למשל, באותה פסיקה כבוד השופט מני מזוז, בלשונו: "אוכלוסיית היעד של מבחן התמיכה היא כאמור אימהות עובדות או לומדות, ותכליתו היא 'עידוד שילובן של אימהות בשוק העבודה'. כך הוגדרה התכלית במבחן התמיכה עצמו, למעט בשנת תשע"ה בה נכרכה התכלית של עידוד תעסוקת אימהות עם עידוד התעסוקה בקרב שני בני הזוג; טענת העותרים כי תכלית התמיכה עודנה עידוד תעסוקת שני בני הזוג, היא טענה מלאכותית המתעלמת לא רק מלשונו הברורה והמפורשת של מבחן התמיכה אלא גם מהשיקולים שעמדו ביסודו משך כל השנים".

"קבוצת השוויון הרלוונטית היא אפוא קבוצת האימהות העובדות או לומדות אשר להן ילדים קטנים בבני משפחתון או מעון יום, ולא קבוצת המשפחות בהן שני בני הזוג עובדים או לומדים לקראת השתלבות בעבודה, כטענת העותרים. המיקוד במבחן התמיכה הוא כאמור באֵם, והתכלית היא לעודדה לצאת לעבודה או ללימודים. בחינת עיסוקו של האב במסגרת המבחן נועדה אך לוודא שהתמיכה לא תינתן למשפחה שבה ההורה האחר פנוי לטפל בילדים, שאז עלות מסגרות החינוך לילדים אינו חוסם את דרכה של האם לצאת לעבודה או ללימודים".

"לשם כך נקבע במבחן התמיכה כי יש לבדוק אִם האב עסוק בעיסוק קבוע ומשמעותי המונע ממנו להתפנות לטיפול בילדים בעת שהאֵם נעדרת מהבית לשם עבודה או לימודים. לעניין תכלית מבחן התמיכה תוכן העיסוק או הלימודים של האב אינו רלוונטי. אבות לומדים, בין לימודים תורניים ובין לימודים אקדמיים ואחרים, אינם פנויים לטפל בילדים, ולכן מבחן התמיכה מעמיד למשפחות אלה תמיכה במימון מסגרות לילדים על-מנת לאפשר לאֵם לצאת לעבודה או ללימודים. המבחן אינו קובע תנאים לגבי תוכנם ומשכם של הלימודים האקדמיים, כשם שאינו קובע תנאים כאלה לעניין הלימודים בכולל או בישיבה".

"וכפי שנטען, בצד לימודים אקדמיים המכוונים להכשרה לתעסוקה, ישנם לימודים אקדמיים שתכליתם הרחבת דעת ולא בהכרח רכישת מקצוע תעסוקתי; ומאידך-גיסא, ישנם עיסוקים שונים שההכשרה להם היא בלימודים בישיבה (רבנות, דיינות, הוראה ועוד). בהתאם למבחן התמיכה, הן האֵם שבן זוגה הוא הוא סטודנט והן האֵם שבן זוגה תלמיד ישיבה יהיו זכאיות לתמיכה כאשר המטרה בשני המקרים זהה: לאפשר לאֵם לצאת לעבודה או ללימודים, כל עוד בני זוגה עובד או לומד ואינו זמין לטפל בילדים".

"...ולפיכך, החלטת המדינה למקד את התמיכה בקבוצת האימהות כאמור, במטרה לעודד את שילובה בשוק העבודה, אינה לוקה לדעתי בפגם המקים עילה להתערבותנו. תכלית זו של עידוד שילובן של אימהות בשוק העבודה היא אליבא דכולי עלמא תכלית ראויה שנועדה לקדם תכליות חברתיות וערכיות חשובות, לרבות קידום ערך השוויון בהתייחס למעמדן של נשים בחברה ושל אימהות בפרט. [...] אני סבור כי יש להשיב לשאלה האמורה בשלילה. לשון אחר - התכלית של קידום תעסוקת גברים חרדים היא אומנם תכלית ראויה וחשובה, אלא שאין זו התכלית של מבחן התמיכה הנדון, המתמקד אך בתכלית של עידוד אימהות להשתלב בשוק העבודה, ואין עילה לחייב את המדינה לקדם התכלית של עידוד תעסוקת גברים חרדים במסגרת מבחן תמיכה זה דווקא, ובמיוחד כאשר תכלית זו מטופלת כאמור במקביל באמצעים אחרים".

אלו אינם דברים שאמרו או כתבו שר השיכון והבינוי יצחק גולדקנופף או יו"ר ועדת הכספים משה גפני. אלו דברים מנומקים ומבוססים שיצאו מקולמוסו של שופט העליון לשעבר מני מזוז. אם מיארה־לימון לא היו מודעים לקביעות בג"ץ בנושא, אין זאת אלא שאותו חוסר ניסיון שעליו התריע ומפניו הזהיר נשיא העליון לשעבר אשר גרוניס ושבגללו התנגד למינוי בהרב־מיארה לתפקיד היועמ"שית בא לידי ביטוי עגום גם בנושא זה.

לא רק את מזוז שכחו מיארה־לימון. גם את הנשיאה לשעבר מרים נאור המנוחה הם הספיקו לשכוח בדהירתם אל רמיסת ציבור האברכים.

כך כתבה נאור באותה הכרעה שדחתה את העתירה נגד ביטול החלטת הממשלה: "...גם אני סבורה שההחלטה למקד את התמיכה דנן בתכלית של קידום תעסוקת אימהות, והדרישה שבן הזוג יעסוק בעיסוק משמעותי וקבוע שאינו מאפשר לו לשאת בעול טיפול הילדים בעת שאשתו עובדת או לומדת, מצויות בגדרי מתחם הסבירות הנתון לרשות".

"בהתאם, לדידי היעתרות לסעד המבוקש על-ידי העותרים, עשויה להוביל בעצמה להפליה כלפי תלמידי ישיבה או כולל. זאת, שכן תלמידי הישיבה משתייכים למעשה לאותה קבוצת שוויון שעניינה בבן זוג העוסק בעיסוק משמעותי וקבוע המונע ממנו לטפל בילדים, כאשר אין רלוונטיות למהות או אופי אותו 'עיסוק'. ביטול הסעיף אף עלול להוביל לאי מימושה של תכלית מבחני התמיכה ביחס לאימהות חרדיות, שלא יקבלו עוד את הסבסוד האמור וייפגע התמריץ שיש להן לצאת לעבודה".

"...בחינת עיסוקו של האב במסגרת מבחני התמיכה נועדה אך כדי לבדוק אם האב עסוק בעיסוק קבוע ומשמעותי המונע ממנו להתפנות לטיפול בילדים בעת שהאם נעדרת מהבית לשם עבודה או לימודים. לפיכך, לגישת המדינה, אין הבדל בין בן זוג הלומד לימודי השכלה גבוהה לבין בן זוג הלומד לימודים תורניים בישיבה גבוהה. כאמור, הסבר זה בעיקרו מקובל עליי", דברי הנשיאה לשעבר מ' נאור.

באין ציפיות - אין אכזבות. למרבית אזרחי ישראל, בניכוי צועקי צומת קפלן ומבעירי מדורות איילון, אין ציפיות מהיועמ"שית לממשלה. ציפיות גבוהות בוודאי שאין. וגם לא נמוכות בגובה האספלט.

מרבית אזרחי ישראל השלימו עם העובדה העגומה כי מדובר במינוי פוליטי שקוף של אישיות חסרת ניסיון לתפקיד מורכב שגדול עליה בכמה וכמה מידות והיא אף טורחת להוכיח את חוסר ניסיונה המתגלה למול עיני האזרחים פעם אחר פעם, כמו למשל מכתבו הנואש של שר המשפטים יריב לוין מראשית השבוע שבו הוא מתחנן להוד מעלת מלכותה בהרב־מיארה שתואיל ברוב חסדה לאשר לממשלה הנבחרת ייצוג משפטי עצמאי לעוד שלוש (!) עתירות ש(גם)בהן מצטרפת בהרב־מיארה בהצטרפות טבעית ואוטומטית לעמדת העותרים ונגד עמדת הממשלה.

למצב ההזוי הזה הדרדרנו כשכבר לא מצפים מהיועמ"שית לממשלה לייצג את עמדת הממשלה כי זאת ציפייה מוגזמת מדי. מצפים ממנה רק למען השם שלא תסתום לממשלה את הפה ושתאשר לממשלה לומר כמה מילים להגנתה במסגרת הדיונים בבית המשפט העליון המכתיב למדינה את התנהלותה במלוא הסמכויות שלקח לעצמו ובאפס אחריות לתוצאות.

פסיקת העליון בנוגע למטרת הסבסוד, איננה הפסיקה היחידה שנעלמה מעיני מיארה־לימון.

עו"ד בלאק מציין במכתבו כי "המשנה ליועמ"ש מבקש לקבוע רף חדש ולפיו אף אם הגבר עוסק בעיסוק קבוע, מכיוון שהגבר אינו מתגייס לצה"ל, יש להעניש את אשתו וילדיו ולמנוע מהם סבסוד למעונות (יצוין, כי הסבסוד יימנע גם אם אין זו אשמת הגבר, דהיינו אף אם לא קיבל זימון לצה"ל)".

לגבי הענישה הקולקטיבית של משפחת המלש"ב, מובאים במכתבו של הפרקליט בלאק דברים שכתבו נשיאת העליון לשעבר השופטת אסתר חיות, ומ"מ נשיא העליון בהווה השופט עוזי פוגלמן, בעתירה שדרשה מבית המשפט העליון לבטל את שלילת קצבאות הביטוח לאומי מהוריו של מחבל קטין (בג"ץ 3390/16 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת).

כך כתב כבוד השופט עוזי פוגלמן: "בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִנֵי בָנִים תִקְהֶינָּה - בעיניי, ההסדר שנקבע מבטא התייחסות לאדם כאל אמצעי להשגת מטרות של אחרים, ותוצאתו שהורי הקטינים נושאים בעוונות ילדיהם".

"תוצאה קשה זו בעינה עומדת, לפי ההסדר שנבחר, ללא תלות בפעולה שנקט ההורה בקשר לביצוע העבירות על-ידי ילדו, אם נקט, ובלא קשר לתמיכה החברתית או הכלכלית שמתקבלת בפועל אצל התא המשפחתי לאחר ביצוע העבירות ובגינן. היא נובעת מהכלל הקבוע בסעיף שלפיו שלילת הגמלאות מהורה מבוססת אך על הרשעת ילדו בעבירה המנויה בו והעונש שהוטל בגינה. למעשה, שלילת הקצבאות על-פי החוק חלה גם על הורים שעשו כל שלאל ידם כדי למנוע מעורבות ילדם בעבירות שנכללות בו. ...", דברי השופט פוגלמן.

ואילו הנשיאה לשעבר השופטת אסתר חיות, כך כתבה ברגש סוער: "חברי השופט פוגלמן עומד על כך שייחוס עוונות של ילדים להוריהם כדי להשיג תכליות של הרתעה או של הגבלת הסולידריות החברתית מבטא התייחסות לאדם כ'אמצעי להשגת תכליות חיצוניות', על כן, כך קובע חברי, היחס השונה להורי ילדים שהורשעו בעבירות הנזכרות פוגע בזכות החוקתית לשוויון, בהיותו קשור בקשר הדוק לכבוד האדם. מסקנה זו - על תפישת השוויון שהיא מגלמת - מקובלת עליי".

"היא מבטאת את העמדה שנשתרשה בפסיקה, ולפיה הוראה שיש בה משום אפליה הקשורה בקשר ענייני הדוק לכבוד האדם 'כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש בחירה וחופש פעולה וכיוצא בהם היבטים של כבוד האדם כזכות חוקתית' - עולה כדי פגיעה בזכות החוקתית לשוויון".

לא כתבו את הדברים הללו לא השר יצחק גולדקנופף, לא ח"כ הרב ישראל אייכלר, לא השר מאיר פרוש וגם לא אריה דרעי. את הדברים השוללים הענשת בן משפחה אחד כדי להכתיב התנהגות של בן משפחה אחר, כתבו האדונים הנכבדים פוגלמן וחיות.

נכון הדברים נכתבו במקור ביחס להוריהם של מחבלים מורשעים, ולא נכתבו הדברים החומלים הללו כלפי אימהות בישראל שמתאמצות ועמלות כדי לפרנס את משפחותיהן בעבודה המכבדת את בעליה. אך השאלות זועקות בעד עצמן: האם קיימת עילה מוצדקת להפלות בין דם לדם? בין אֵם יהודיה לאב ערבי? בין הורים שגידלו מחבל להורים שמפרנסים את ילדיהם?

זוהי אפוא פסיקה נוספת של העליון שנעלמה מן העין של רודפי משפחות לומדי התורה. ובכל זאת, למרות גילוי שתי הפסיקות התקדימיות והחשובות של העליון - תקווה גדולה אין. כי בישראל השיפוטית של היום מָצוֹא תימצא דרך ייעוצית־שיפוטית מפולפלת לעשות חלוקה בין הורי מחבלים שזכאים לכל קצבה אפשרית מכספי משלם המיסים לבין משפחות של לומדי תורה שהפכו למוקצים מחמת מיאוס ברשות היועצת.

ולראיה: המסתננים הבלתי חוקיים.

מי שרואה את היחס הייעוצי־שיפוטי החומל והנדיב למסתננים בלתי חוקיים שזכאים אף הם לכל קצבה אפשרית, מול הרדיפה הייעוצית־שיפוטית המתנהלת נגד לומדי התורה, אפסה תקוותיו כי תצמח ישועתו מהגשת עתירה לבג"ץ.

"נראה שבשלה העת וגם התשתית המשפטית־הומניטרית להגשת עתירה נגד סבסוד המוני של מעונות יום לכל מסתנן ושוהה בלתי חוקי שירד מהמטוס, סבסוד הניתן להם ללא כל דרישה מינימאלית לשהות חוקית וללא כל מבחן הכנסה", קובע ברשת טוויטר עו"ד יונתן יעקובוביץ, מייסד המרכז למדיניות הגירה ישראלית ויועץ ומרצה למדיניות הגירה.

הוא מסביר בהרחבה: גם מסתנן שמרוויח 12,000 ש"ח בחודש, ויש לא מעט כאלו, מקבל מהמדינה סבסוד מסיבי למעון שכולל צהרון, כדי שיוכל להמשיך לעבוד בנחת בניגוד לחוק. אישית, אני ממש בעד להפסיק לממן מעונות למי שלא עובד, גם אם רק לאחר מתן תקופת התארגנות נאותה כראוי למדינה אנושית, עזבו יהודית. אני גם מברך על העמידה של היועמ"שית על קוצו של יוד בנוגע לאכיפת החוק, רק שבהזדמנות זו אזכיר שכל המסתננים בישראל רשאים לעבוד במה שהם רוצים, יותר מעובדים זרים חוקיים שכפופים להגבלות, וזאת בגלל התחייבות של המדינה לבג"ץ 'לא לאכוף את החוק נגדם'.

ואם אין בכל זה די כדי להבהיר את עוצמת השנאה הייעוצית למשפחות לומדי תורה מול החמלה המשתפכת על ראשן של משפחות המסתננים, מזכיר עו"ד יעקובוביץ כי בנוסף לכל ההטבות הכספיות בסכומי עתק הניתנות לפולשים בלתי חוקיים בניגוד גמור לחוק הישראלי אך בעידוד בג"ץ, מקבלות פולשות בלתי חוקיות מקופת המדינה גם מימון חופשת לידה וגם מענק לידה, למרות שאינן זכאיות להן, וזאת הן מקבלות רק בגלל ומכוח 'פרשנות יצירתית' של המוסד לביטוח לאומי, כהגדרת בית המשפט העליון ששיבח את המהלך הפרשני־היצירתי של המוסד לביטוח לאומי, הנעשה בניגוד לכוונה מפורשת של המחוקק, אולם הולם את הקו של בית המשפט העליון.

פתאום אין אכיפה בהולה של מיארה־לימון וצרורות המכתבים שלהם. פתאום יש יצירתיות מבורכת ומשובחת. טוב, הן לא נשות אברכים העמלות על מטה לחם כדי להחזיק בית של תורה, אלו פולשות בלתי חוקיות שבאו ארצה בניגוד לחוק.

עוד מציין עו"ד יעקובוביץ כי בנוסף לכל השחיתות השיפוטית האמורה, חייבה הנשיאה לשעבר אסתר חיות את המדינה לתת תושבות ארעית עם כל הזכויות הסוציאליות הנלוות בתחומי רווחה, בריאות, ועוד, לאלפי מסתננים בלתי חוקיים שפלשו ארצה בבואם מסודן, בלי כל בסיס חוקי לחיוב זה וללא שום אסמכתא, לבד הנימוק המשפטי הבדוי המומצא והמדהים ש'זה לא יפה שהמדינה לא ענתה לבקשתם למקלט לאורך זמן'.

ועוד זאת: לאף אחד במחלקת יעוץ וחקיקה של משרד המשפטים - המוטרדים נורא מסבסוד מעונות יום לילדי אבות לומדי תורה - אין שמץ של בעיה משפטית ומטרידה עם העובדה המעניינת שפולשים בלתי חוקיים שהסתננו ארצה בניגוד לחוק לא עומדים למשפט, גם כאשר מדובר בפולשים שפלשו לישראל בפעם השלישית והחוק (שוב פעם החוק הזה. אז יש חוק. מה קרה? אפשר לחשוב. בג"ץ לא אוהב אותו. תתרגלו) קבע עונשים מצטברים של 19 שנות מאסר בעניינם.

בדרישה דחופה ששוגרה על-ידי עו"ד ד"ר יונה שרקי, היועץ המשפטי של מרכז למדיניות הגירה למשנה ליועמ"שית מר גיל לימון וליועמ"שית גב' גלי בהרב־מיארה מתבקשים השניים להורות לאלתר על הפסקת התמיכה של משרד העבודה במעונות יום לילדי מסתננים בישראל, וזאת בהסתמך על פסק דין שניתן בבג"ץ 6198/23, שבו נקבע כי אין בסיס חוקי לדחיית גיוסם של מלש"בים חרדים, ועל קביעתם של בהרב־מיארה ולימון שאין בסיס חוקי למתן תמיכה כספית ללימודיהם התורניים במסגרת מבחני התמיכה של מעונות היום.

בעקבות החלטה זאת מסביר הד"ר שרקי כי עיקרון זה צריך לחול גם על תמיכת המדינה במעונות יום למשפחות זרים השוהים בישראל שלא כחוק, שכן "בהעדר בסיס חוקי לשהות זרים חסרי מעמד בישראל נשמט הבסיס החוקי לעידוד ולתמיכת המדינה ועידוד עבודתם/העסקתם הבלתי חוקית של אלה השוהים בישראל בניגוד לחוק".

"אין עוד סמכות לעודד במסגרת מבחני מעונות היום את שהותם בישראל של מי שמפרים ברגל גסה את חוקי מדינת ישראל", מסביר ד"ר שרקי ומזהיר כי אם לא תאומצנה המסקנות האופרטיביות הנדרשות, תוגש עתירה לבית המשפט להגנה על האינטרס הציבורי.

המילה האחרונה טרם נכתבה וזה זמן נהדר לסיכום ביניים של המדיניות הייעוצית־שיפוטית העדכנית בישראל: הזרמת תקציבי עתק ומתן קצבאות אין־קץ לרבבות אלפי פולשים בלתי חוקיים ולמשפחותיהם, מתן מימון מלא מכספינו אנו משלמי המיסים לסנגורים פרטיים שילוו משפטית מחבלי נוח'בה אכזריים החשודים ברציחות ועינוי יהודים - אבל חס וחלילה לא לסבסד חלקית מעונות יום לילדיהם של משפחות שהאֵם עמלה ועובדת לפרנסת המשפחה והאב לומד את תורת ישראל.

בסדום ועמורה היו מעתיקים את המדיניות הזאת אות באות לספר החוקים המעניין שלהם.

הכי מסכנים הם שופטי העליון שבקרוב יקבלו עתירה נגד ביטול סבסוד המעונות, ויצטרכו להתאמץ למצוא ולהמציא את הדרכים לחלק ולהבדיל שיפוטית ומשפטית בין הורי מחבלים מורשעים ומסתננים אפריקנים בלתי חוקיים מצד אחד, לבין אברכים לומדי תורה ואימהות עובדות, מצד שני. שופטי העליון יצטרכו להסביר למה הראשונים זכאים לכל קצבה ולכל זכות פיננסית אפשרית מהמדינה, והאחרונים לא.

אל דאגה - הם יצליחו.

בסדום השופטים מצליחים בסוף.