חוויה אמנותית במחזה "נשמות" בתאטרון "גשר"

מי שמבקש להימלט לשעתיים מהמולת היומיום של ישראל עם המנות הגדושות של הסחי המציפות אותנו מיום 7 באוקטובר 2023, אני ממליץ שירוץ לתאטרון "גשר" להיפגש בהצגה "נשמות" עם סיפורן של שתי נשמות בודדות, סיפור שהוא אליגוריה לסיפורו של עם, שנע ונד בין המולת החיים ובין הצלילה לתהומיות הכמישה והכיליון שבמוות.

המחזה הוא פרי יצירתו של רועי חן, חתן פרס עגנון לאמנות הסיפור לשנת 2023. רועי חן הוא מחזאי הבית של תאטרון "גשר". לחוויה המרגשת תרם הבמאי איתי טיראן, שהצליח להרקיע שחקים בבימוי והפקת המופת בהצגה "ריצארד השלישי" ובהצגת "נשמות" המשיכה ההמראה להגיע לגבהים נשגבים. להמראת המחזה ל"נשמות" למרחבי השחקים סייעה הגדולה מכולם, השחקנית יבגניה דודינה. בשבילי אחרי הצהרת גרומיקו באו"ם ערב ה-29 בנובמבר 1947 המתנה היפה ביותר שקיבלנו מרוסיה הסוביטית זו יבגינה דודינה.

כאמור המחזה מתמקד בסיפור של שתי נשמות בודדות, שהוא אליגוריה לסיפורו של עם נע ונד בין חיים למוות בחיפוש אחר תיקון. ולתיקון הזה אנחנו זקוקים במיוחד בימים אלו כחברה, ששנאה ואיבה השתלטו על השיח בין כל באיה.

בגלגול הזה, הבן גרישה, שמגלם השחקן אריאל ברונז, גר ביפו עם אימו, שמגלמת השחקנית יבגניה דודינה, כשנשמתו משוטטת בעולם ארבע מאות שנה. הוא נולד במאה ה-17 בשם גץ בעיירה יהודית ברוחינה בפולין, וכבר ארבע מאות שנה הוא מדלג מגוף לגוף ממאה למאה, מארץ לארץ על פני היבשות. מהילד גץ הוא נולד כילד גדליה ובמאה אחרת כג'ימול. הוא נע ונד בין הארצות, הוא חווה חוויות גם במרוקו באפריקה וגם בונציה באירופה.

הצופה בהצגה נשאר עם שאלות לא פתורות. השאלות הן, האם מה שמגלגל את גרישה מגוף אל גוף בחזרה אל האדמה הוא תוצאה של חטא בלתי נסלח או אהבה עצומה לנשמתו התאומה? או האם החיים הם מתנה או עונש?

כצופה הגיע אלי מהבמה הכאב, המרטש את לבה של האמא יבגניה דודינה לנוכח האירועים הפוקדים את בנה בגלגול הנוכחי כעולה חדש מרוסיה, ושלל ההתמודדיות שלה במלחמת הקיום והפרנסה בעבודה זוטרית במוזאון בתל אביב. גם כשהקהל עמד עשר דקות ומחא כפים, כשהוא אינו מוכן להיפרד מיבגניה דודינה האמא, אריאל ברונז גרישה על כל גלגוליו ויתר השחקנים, אני נותרתי עם תשובה כואבת לשאלות של רועי מתן.

החיים הם מתנה יפה, אך את העונש אנחנו מקבלים מאלוהי המלחמות, שלא הצלחנו לסרס אותו. העונש הזה הובזק לעברי במלוא העוצמה. כשאני יוצא מאולם התיאטרון, אני שומע את קולו של הקרין ברדיו על חייל שנהרג בעזה ועל הסיפוק של השר ישראל כ"ץ מהאבידות הרבות שגרמנו לחמאס. ההרג במלחמה הוא העונש אותו סופגת אימא שפרי בטנה, חייו נקטפו. וזה העונש שמקבלות אימא יהודיה ואמא פלשתינית.

רציתי לברוח מהמולת הסחי של חיינו לשעתיים, אך החיים לא שאלו אותי, הידיעות שהקרין ברדיו השמיע כבלו אותי בתוך אותה המולה, שלמרבה הכאב, לא ניתן לברוח ממנה.