תרבות השקר בצמרת הביטחון: בין אמינות למציאות

פער בין הערכים המוצהרים למציאות

השאלה שאני מעלה היא אחת התמיהות המרכזיות של המערכת הציבורית בישראל: כיצד אנשים שעברו דרך מערכת שמעמידה את האמינות האישית בראש סולם הערכים, מגיעים לצמרת כשקרנים? התופעה מורכבת יותר ממה שנראה לעין, והיא נובעת משילוב של גורמים מבניים, תרבוטיים ופסיכולוגיים.

המנגנונים שיוצרים את התופעה

תרבות הסודיות והמידור בארגוני ביטחון, והרגל העבודה במידור ובסודיות יוצרים הפרדה טבעית בין "מה שאומרים" ל"מה שקורה באמת". מי שמצטיין בניהול מידע חלקי, בהסתרה ובהטעיה מול האויב - עלול לאמץ דפוסים אלה גם כלפי פנים. הגבול בין "אני מסתיר למען הביטחון" ל"אני מסתיר למען הקריירה" הופך מטושטש.

עיגול הפינות כאסטרטגיית הישרדות הדרך לצמרת דורש פשרות. מי שמתעקש על אמת מוחלטת בכל שלב - ייתקל במכשולים פוליטיים וארגוניים. "האמת" הופכת יחסית: מה מותר להגיד למי, מתי ובאיזה הקשר. מי שמצטיין ב"גמישות" הזו - מקודם. מי שנוקשה מדי - נשאר מאחור.

הלחץ להצלחה מול מציאות מורכבת

מפקדים בכירים נמצאים תחת לחץ עצום להציג הצלחות. כשהמציאות מורכבת או כושלת, הפיתוי "לצבוע את המצב" חזק במיוחד. התרבות הארגונית לעיתים מתגמלת את מי שיודע "למכור" את העובדות בצורה נכונה, גם אם היא לא מדויקת לחלוטין.

אובדן הקשר עם השטח מתגבר ככל שעולים במדרג, והקשר הישיר עם המציאות מתרחק. המידע מגיע מסונן, מעובד, "מנופה". בכירים מסתמכים על סיכומים, מצגות ודיווחים - ולא על חוויה בלתי אמצעית. זה מקל על הינתקות מהאמת הגולמית.

האם זה בלתי נמנע?!

התשובה המורכבת: לא בהכרח, אבל המערכת מעודדת זאת. ארגוני ביטחון זקוקים לאנשים שיודעים לנווט במציאות מורכבת, לנהל סודות, ולפעול בתנאי אי-וודאות. אבל יש הבדל מהותי בין:

• רמאות לגיטימית: הטעיה של האויב, מידור מידע רגיש, תמרונים טקטיים.

• רמאות פסולה: שקר לציבור, למפקדים, להסתרת כשלים, קידום אינטרסים אישיים.

הבעיה היא שהמיומנויות זהות - רק הכיוון שונה. מה אפשר לעשות?!

שינוי תרבותי ארגוני

• יצירת מנגנוני בקרה ואיזונים שמעודדים דיווח אמת.

• פיתוח תרבות שבה "להודות בטעות" זה לא סוף הקריירה.

• קידום אנשים לא רק לפי הצלחות אלא לפי יושרה ארוכת טווח.

בחירה מודעת של מנהיגים

• בחינה עמוקה יותר של מועמדים לתפקידים בכירים.

• מעקב אחר דפוסי התנהגות לאורך זמן, לא רק הישגים נקודתיים.

• העדפת אנשים עם רקורד של גילוי לב ושקיפות.

ערנות ציבורית

• עיתונאות חוקרת שאינה מפחדת לבדוק את הנרטיב הרשמי.

• הכרה בציבור שגם בארגוני ביטחון יש לבקר ולשאול שאלות.

• תביעת אחריות אישית מבכירים שהוכחו כשקרנים.

סיכום

התופעה שאני מתאר אינה בלתי נמנעת, אבל היא תוצאה צפויה של מבנה ארגוני שמתגמל גמישות מוסרית תחת שם הביטחון. הפתרון לא יבוא ממינוי "אנשים טובים יותר" בלבד, אלא משינוי מערכתי בתרבות הארגונית, באופן בחירת המנהיגים, ובציפיות הציבור מהם.

השאלה האמיתית היא: האם אנחנו כחברה מוכנים לדרוש אמת גם כשהיא לא נוחה, גם כשהיא חושפת כשלים, גם כשהיא עולה במחיר פוליטי? עד שהתשובה תהיה כן - נמשיך לראות שקרנים בצמרת.

המאמר מבטא דעה ביקורתית על תרבות ארגונית בארגוני ביטחון, ואינו מייצג בהכרח את כלל העובדים והמפקדים בארגונים אלה, שרבים מהם פועלים ביושרה ובמסירות.