חנינה לאומית

אדוני הנשיא,

שאלה תמימה בזמן שאומה אומה שלמה ממתינה למוצא פיך - למה רק בנימין נתניהו? מדוע הוא זוכה, אולי, לבדו בכבוד הנשיאותי הנשגב של מחיקה, סליחה, חנינה, או איך שלא נקרא לזה? האם הוא באמת מיוחד כל כך? האם כישוריו חורגים מאלה של קודמיו, עמיתיו, מתחריו, ומוריו הרוחניים? הרי אם יש תחום שבו הנהגת ישראל הצטיינה לאורך השנים, הרי זו היכולת להסתבך ואז להיעלם באלגנטיות. אם כבר פותחים את המחק, למה לעצור באמצע הדף?

אולי נכריז על מבצע לאומי. "מחק כחול לבן". מוחקים תיק, מקבלים שקט. מוחקים כתב אישום, מקבלים זיכרון קצר. חבילה משפחתית תינתן למי שפעלו יחד, חשבו יחד, וישבו יחד, עד שהגיע הזמן לא לזכור זה את זה.

ואם כבר זיכרון, אי-אפשר להתעלם ממצבו הקוגניטיבי המיוחד לכאורה של ראש הממשלה. לא חלילה מחולשה, אלא מעודף. כל תא במוחו פועל-כנראה בטורים עצומים בשאלה אחת בלבד, כיצד להתנתק ממי שהיה שם עד אתמול. האקווריום, כידוע, צפוף. שרים, חברי כנסת, יועצים, מקורבים, כאלה שבלעדיהם אי-אפשר היה לנהל מדינה, ופתאום אפשר בהחלט.

השמות שוחים. חלקם עוד מאמינים בנאמנות. חלקם כבר מתרגלים לשתיקה. אחרים בוחנים את עצמם מול המראה, ליתר ביטחון, במקרה שיידרשו לשמש כשעיר לעזאזל. כי מישהו, בסוף יצטרך לשאת באחריות. מישהו יצטרך להתברר כמי שלא הבין, שלא שמע, שפעל לבד, שיזם על דעת עצמו. מי שהיה "כמו משפחה", והפך בן רגע לטעות ניהולית.

לכן, אדוני הנשיא, חנינה אחת לא תספיק. נדרשת חנינה רחבה יותר. כזו שלא תמחק רק אשמה, אלא גם קשרים. לא רק תיקים, אלא שמות. כי קשה מאוד להיפרד מאנשים כשהם עוד זוכרים שאתה הכרת אותם היטב. אפשר כמובן להקים ועדה. ועדה למחיקת ועדות. תת-ועדה לבחינת הצורך בזיכרון. עם סעיף מיוחד למחיקת הבטחות בחירות, נאומים דרמטיים, והצהרות "לעולם לא", שנאמרו ברצינות תהומית ונשכחו תוך זמן קצר.

ובסוף, כשיישאל מה הייתה התוצאה, נוכל לומר בכנות: לא פתרנו את הבעיה ולא חיזקנו את שלטון החוק. אבל לפחות צחקנו קצת. וגם זה, בימים אלה, סוג של אחדות לאומית, בכבוד הראוי למעמד, ובחיוך שאינו דורש חנינה. ואולי בסופו של דבר, גם אתה, תחון את עצמך...