האם הגמלאים חוזרים למגרש הפוליטי

אם פתחתם לאחרונה את הרשתות החברתיות, כנראה נתקלתם בהם. הם לא משפיעני טיקטוק בני עשרים שמנסים למכור לכם אבקת חלבון, אלא סבא וסבתא שלכם, והם כועסים. כועסים מאוד. בשבועות האחרונים הפיד הישראלי גועש סביב קמפיינים ויראליים, קבוצות פייסבוק ועצומות המונים (כמו אלו שמובלות על-ידי ארגונים אזרחיים כמו עמותת 121), הדורשים כולם דבר אחד: הגדלה דרמטית של קצבת הזיקנה (אזרח ותיק) והצמדתה לשכר הממוצע במשק, כדי לאפשר חיים בכבוד.

מתוך זעקת הרשת הזו, שנולדה מהמציאות הכלכלית החונקת ויוקר המחיה המאמיר, עולה שוב השאלה המרתקת: האם מדינת ישראל עומדת בפני הקמתה של מפלגת גמלאים חדשה לקראת הבחירות הקרובות? השמועות, הדיונים בקבוצות הווטצאפ הסגורות והתנועות בשטח — דוגמת ההכרזות על חזרתם של גופים המייצגים את הגיל השלישי למגרש הפוליטי, כמו הצטרפותו של דני מירן (אביו של שורד השבי עמרי מירן) להובלת יוזמה כזו — מעידות שהשטח בוער. האם מדובר בכוח פוליטי שישחזר את ההצלחה ההיסטורית, או שמא הבוחרים המבוגרים יזכרו את כוויות העבר?

הזיכרון המר: כשההבטחה הגדולה הפכה לאכזבה

אי אפשר לדבר על מפלגת גמלאים בישראל בלי לחזור לשנת 2006. הבחירות לכנסת השבע-עשרה סיפקו את אחת ההפתעות הפוליטיות הגדולות ביותר בתולדות המדינה: מפלגת "גיל" (גמלאי ישראל לכנסת) בראשותו של רפי איתן המנוח. המפלגה, שהחלה כקוריוז בסקרים, רכבה על גל של הצבעת מחאה אדירה — לא רק של קשישים, אלא של רבבות צעירים שמאסו במערכת הפוליטית המסורתית ובשחיתות. התוצאה הייתה פנומנלית: שבעה מנדטים ושני שרים סביב שולחן הממשלה.

הציפיות היו בשמיים, אך הנפילה הייתה כואבת ומהירה. במקום לדאוג להעלאת הקצבאות ולשיפור מערכת הבריאות עבור הקשישים, המפלגה שקעה במהירות במאבקי אגו מכוערים, פיצולים פנימיים וסכסוכים סיעתיים. הציבור הציני ראה כיצד הכוח הפוליטי האדיר שניתן להם מתמסמס לתוך פוליטיקה קטנה. בקדנציה שלאחר מכן המפלגה כבר לא עברה את אחוז החסימה ונעלמה מהמפה הפוליטית מבלי שהשאירה חותם ממשי או שינוי מבני במצבם של האזרחים הוותיקים. היא הותירה אחריה שובל של אכזבה ומסקנה מרה: מפלגות נישה מתקשות לשרוד את הג'ונגל הפוליטי הישראלי.

בין הבטחות הרשת למציאות התקציבית

אז מדוע דווקא עכשיו הרעיון קם לתחייה? התשובה נעוצה במספרים. הקצבה הבסיסית הנוכחית נתפסת בעיני רבים כלעג לרש, במיוחד במדינה שבה מחירי המזון והתרופות רק עולים. המודלים שרצים כיום ברשתות החברתיות מדברים על שינוי שיטת החישוב — מעבר לקצבה דיפרנציאלית שתבטיח הכנסה מינימלית בגובה שכר המינימום (כ-5,860 שקלים) לכל אזרח ותיק שאין לו פנסיה ראויה.

הפעילים ברשתות החברתיות טוענים כי הגמלאים צריכים ללמוד מהמפלגות הסקטוריאליות האחרות, כמו החרדיות, ולהבין שרק כוח פוליטי מאורגן בכנסת מביא תקציבים. "נמאס לנו להיות שקופים בקלפי", כותבים מובילי המאבק בפייסבוק, "אנחנו לא מבקשים נדבות, אלא את מה שמגיע לנו אחרי חיים שלמים של עבודה, לחימה ותשלום מיסים".

אחוז החסימה הגבוה: כיום, כדי להיכנס לכנסת יש צורך ב-3.25% מקולות הבוחרים (כארבעה מנדטים). מדובר ברף גבוה מאוד עבור מפלגה נושאית שלא נהנית מגב מפלגתי קיים. צלקות העבר: הבוחר המבוגר זוכר היטב את כישלון מפלגת "גיל" ומבין ששרים וחברי כנסת מטעם מפלגה ייעודית עלולים שוב להיבלע בתוך הקואליציה מבלי להשיג דבר.

האם הפעם זה ייגמר אחרת?

הבחירות הקרובות יעמדו בסימן של שברים חברתיים עמוקים ושיקום המדינה, ונושאים חברתיים-כלכליים יתפסו נפח משמעותי. האם זעם המקלדות של בני הגיל השלישי יתורגם לפתקים בקלפי? הפוטנציאל האלקטורלי קיים — בישראל חיים כיום למעלה ממיליון אזרחים ותיקים. אם היוזמות החדשות יצליחו לייצר חיבור נכון בין הדור המבוגר לדור הצעיר (שממילא חרד לעתיד הוריו וסביו), יש סיכוי שנראה הפתעה. אך אם הם לא ישכילו להציג מנהיגות מאוחדת, מקצועית וחסינת אגו, הניסיון הזה עלול להסתיים כמו קודמו: הבטחה גדולה ברשת, שמתפוגגת ביום שאחרי הבחירות.