מתקרבים להאג

סרטון של איתמר בן-גביר, שבו הוא מציע לבצע סיכולים ממוקדים בעזה, להרוג בכל לילה "40-30 פלשתינים, גם כאלה שלא מאיימים עליך מיד", היכה כצפוי גלים ברשתות בשפה הערבית ובכלי תקשורת בינלאומיים. העולם, מתברר, עדיין מופתע כששר ישראלי בכיר מצהיר בפומבי שהעזתים הם "אינם בני אדם" ומציע להוריד כל לילה כמה עשרות מהם.

בישראל, לעומת זאת, הזוועות של בן-גביר, בין אם מדובר בתנינים נגד בני אדם ובין אם בחיסולים בלי חשבון, כבר לא מעוררות סערה או עניין. הכהניזם נורמל ונהפך למיינסטרים: הרי מאז 7 באוקטובר כולם כבר אמרו הכל, החל מהצדקת ירי בילדים והרעבה, וכלה בהטלת פצצת אטום על עזה. אז מה יש להתרגש מבן-גביר שאומר את מה שרבים חושבים ממילא?

מתנגדי ממשלה רבים אומנם לא מאוד מודאגים ממצבם של העזתים, אך בכל זאת מבינים שאמירות מהסוג הזה מקרבות את הבכירים בישראל, כולל אנשי צבא, להאג, ואת ישראל למעגל מדינות חביבות כרוסיה, אירן ומיאנמר. מדוע אין הם מרימים את קולם נגד טרור התנחלים בגדה והתנהלות הממשלה בעזה? כי מחנה הרל"ב כבר מחלק את עור הדוב עוד לפני שניצוד, כי יש שאננות כוזבת גם בקרב ההנהגה הפוליטית של האופוזיציה וגם בקרב הציבור העייף, ואיש לא רוצה עכשיו לעסוק בדברים האלה, הרי ממילא נתניהו תכף יהיה בדרכו לבית הבראה במיאמי.

אז קודם כל, חשוב להדגיש שהניצחון כלל לא מובטח. מה יעשו אותם ישראלים שפחות מודאגים מהמצב בעזה אך אוהבים לנפוש באירופה ולהשתתף בכנסים הבינלאומיים מבלי שיתקפו אותם ויעליבו אותם, אם גם אחרי ה-27.10 החבורה הנוכחית תמשיך לנהל את המדינה? מה יקרה אם רק חלק מהקניבלים ייכנסו לקואליציה העתידית? זאת ועוד: האם לפוליטיקאים שלועגים לתנינים של בן-גביר ועידית סילמן אך שותקים לנוכח הזוועה בעזה והטרור היומיומי של המתנחלים יש תוכנית לדה-רדיקליזציה של הזירה הציבורית בישראל?