יתומים בין הקואליציה לאופוזיציה

הסקרים מבשרים לאופוזיציה חלום נעים: גדי איזנקוט מרכיב ממשלה. אני אומר להם כבר עכשיו - סקר אינו תוצאה. מאות אלפי מהבוחרים יושבים על הגדר. אף אחד עוד לא זכה בקולם. לפי סקרים, 71% מהנשאלים השיבו כי יוקר המחיה ישפיע על הצבעתם. מי שמתעלם מהנתון הזה עלול לפגוש אותו בקלפי. הממשלה מתהדרת בכך שהעובדים בישראל משתכרים יותר מאשר כמעט בכל מדינות העולם. היא שוכחת לומר את החצי השני של המשפט: יוקר המחיה בישראל גבוה בכ-25% מהממוצע במדינות המפותחות. שיעור משקי הבית העניים עם שני מפרנסים הוכפל בתוך חמש שנים. שכר גבוה על הנייר, עוני במקרר.

הם נמצאים בכל מקום. צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, עולים וותיקים. איש ממקבלי ההחלטות לא סופר אותם - לא לפני הבחירות ולא אחריהן. אני רואה את זה בשטח כל יום. המשק הישראלי מנצל עובדים מוחלשים, ומספרם רק גדל. בלי הגנה. עם חוקי עבודה שאיש לא אוכף, ועוני שמעמיק משנה לשנה. העובדים האלה - עניים, שקופים, בלתי נראים - נותרו יתומים בין הקואליציה לאופוזיציה.

"יוקר המחיה לא מפסיק לעלות, כולל היום. כשנכנסתי למשרד ראש הממשלה לפני ארבעה ימים, הבנתי למה — כי ממשלת לפיד לא נקטה אפילו בצעדים המינימליים ביותר כדי לעצור את הדהירה הזאת. לכן אני מכנס הערב דיון כלכלי ראשון עם שר האוצר כדי לגבש את צעדי החירום הראשוניים להילחם ביוקר המחיה", כתב בטוויטר ראש הממשלה בנימין נתניהו בינואר 2023. שלוש שנים אחר כך, יוקר המחיה ממשיך לעלות, ואילו ח"כ משה גפני אמר בוועדת הכספים דברים שאסור לשכוח: "מדינה נורמלית לא יכולה לעמוד מהצד. רבע מהעובדים במשק נשארים בלי כלום בשעת חירום. אני רואה בזה עוולה". דברים נכוחים. ומה קרה בפועל? כספים קואליציוניים והעלאות שכר לנבחרי ציבור — עברו. מצוקת העובדים — עוד ממתינה.

והציבור רואה הכול. המחירים מטפסים מהר יותר מהמשכורת. עסקים קטנים קורסים. אלפי אנשי מילואים פוטרו מעבודתם. אנשים ציפו שהמדינה תישא בנטל המלחמה ותמנע התרוששות המונית. הציפייה הזו נכזבה. בשבועות הקרובים נראה קמפיינים רבים על יוקר המחיה. שידור חוזר. כבר ב-2015 הטיח אריה דרעי בנתניהו: "אדוני, איך אתה נרדם בלילה כש-30% מילדי ישראל הולכים לישון רעבים?". אמר — ושכח. אני לא שוכח. אני גם לא שוכח את ועדת השרים ליוקר המחיה, בראשות נתניהו עצמו, שהוקמה לפני שלוש שנים. אפס החלטות. למה אפס החלטות? כי אפס דיונים.

ואומר דבר שהמפלגות מעדיפות לא לשמוע: לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז ראשית שנות ה-2000 יורד שיעור ההצבעה בקרב בעלי מעמד כלכלי-חברתי נמוך. זו לא אדישות, זה אי-אמון. האנשים האלה אינם בכיס של אף מפלגה. והם מסוגלים להכריע את המאזן הבין-גושי. שיעור הצבעה נמוך בקרבם עולה לאופוזיציה כחמישה מנדטים - כי היא לא טרחה לייצג אותם. הם מביטים ברשימות המועמדים ושואלים, בצדק: מי באמת מייצג אותנו? מי נאבק למעננו? והיכן היו אותם נבחרי ציבור עד היום? רבים מהם חוששים שגם לאחר הבחירות יישארו "יתומים" - ללא כתובת פוליטית אמיתית, בין הקואליציה לאופוזיציה.

זהו האתגר האמיתי של האופוזיציה. לא רק לשכנע את המשוכנעים, אלא להחזיר לקלפי את מי שכבר איבדו אמון בפוליטיקה. אחרת, גם אחרי הבחירות הם יישארו "יתומים" - בלי כתובת פוליטית אמיתית, בין הקואליציה לאופוזיציה. "לכו להצביע!" - הקריאה הזאת של אריק שרון עדיין מהדהדת. אבל סקרים אינם תחליף לקלפי. שיעור ההצבעה בקרב עובדים ואזרחים במצוקה כלכלית עשוי להיות אחד הגורמים שיכריעו את תוצאות הבחירות.
ולאיזנקוט כדאי לזכור עובדה היסטורית: בבחירות 1996, עם סגירת הקלפיות, מדגמי הטלוויזיה הצביעו על ניצחון לשמעון פרס. במהלך הלילה התהפכה התמונה, ובבוקר התברר שנתניהו ניצח בפער של כ-30 אלף קולות. הלכתם לישון עם פרס, התעוררתם עם ביבי. רבותיי, הגיע הזמן להתעורר.